~~ עצוב למות באמצע התמוז~

עזבתי כאן. אני מודעת לזה.

השארתי מאחורי חלל, ריקנות, בכי ומקום עצוב מאוד.

בשנה האחרונה נכתבו פה שני פוסטים בלבד שגררו איתם שאריות מהשנה

שעברה מזמן.  נסגרה, הוקפאה, נעצרה.

אין לי כל טעם להתחיל ולספר את כל מעללי בשנה האחרונה, ההרגשות, המצבים.

אני עצמי כבר לא זוכרת את כל מה שעברתי בשנה ה-אוטוטו חולפת.

אני יכולה להגיד שבגדול היה לא רע, לרבות מפיל, מכאיב, מעציב ומאכזב.

ולרבות גם שמח, מחבק ומחוייך.

עברתי על כל מה שרשמתי לפני שנה-שנה וחצי והבנתי שלא הייתי יותר מילדה קטנה

שלא באמת קיבלה כישורים איך להתמודד עם מצבים כמו אלו כשהיום מרחוק נראים לי ככ לא אמיתיים,

וככ סגורים, רחוקים. תמו ונשלמו.

ככ הרבה אנשים חלפו והתחלפו בשנה הזאת.

אנשים חשובים הרפו את הקשר אז גם אני כמותם-לא אחזתי.

השלמתי עם דברים ששנה שעברה נראו לי לא מציאותיים - והבנתי.

התרחקתי מאנשים שלא תרמו לי בלשון המעטה.

ונאחזתי - עדיין.  נאחזת באנשים ודברים שנסגרו ממזמן אבל אני עדיין מסרבת להכיר בזה.

אבל כל דבר בעיתו.

ואני עוברת ומוחקת עוד שורה ועוד מילה, ומרגישה שהכתיבה דועכת משורה לשורה.

לאו דווקא דעיכה לכיוון הרע.  גם הדיבורים על הדברים הטובים מצטיירים בעיני כרעים וכמסכה.

אבל הם לא.  ככ לא.

אז אולי הפסקתי לכתוב פה כי לא היה ככ רע, אם בכלל.

ואולי הבלוג הזה בכלל נפתח על שרידי עצבות וחוסר אונים-ואין טעם להמשיך בו, כי כל אשר נכתב

פה והוא קצת אחר, שונה, שמח - נראה עצוב וקודר. כי זהו המקום, העצוב הזה שהשארתי אחריי.

אז אני לא אמשיך עם ההתחבטויות והחלטורות שלי.

אולי הגיע הזמן לצאת מפה ולהשאיר אחרי מה שכבר אי אפשר לשנות-זכרונות רעים.

לצאת והלהפיק מהזמן זכרונות חדשים ושונים.

ומכיוון ואני לא מתמחה בפרידות, אני אסיים.

עם חיוך, עם מילה טובה ועם המון כוח לזמן הקרוב.

' אל נא תאמר שלום, אמור רק להתראות . '

כנראה שבשמחות לא נתראה, אז רק דרך צלחה לכולם.

להתראות ידידיי.