עבר זמן. שוב אני פה.
אומרים שהיה טפטוף קל של גשם לפני יומיים בלילה, אבל אני כבר ישנתי. בבוקר היה ריח נקי וכיפי שיש תמיד אחרי הגשם.
הסתיו הגיע, וזה די ברור. אחרי כל אירועי המוות שאירעו בזמן האחרון, אחרי כל הפרידות, כל הנאחס הזה שיש באוויר - אפשר להבין שכן, הסתיו הגיע. "זה כשהחלון מראה לי סתיו".
המזג אוויר ממש נעים בערב, ואין כמו לצאת לטיול רגלי ולהאזין שירים טובים בנגן MP3 תוך כדי. ממש מרגיע.
אנשים כועסים עליי. שואלים אותי למה אני לא שם בשבילם, למה אני חסר סבלנות בזמן האחרון ולמה אני זבל. אגואיסטים. האגואיסטיות הזאת פשוט שולטת בגזע האדם. בני האדם נולדו להיות אגואיסטים ואינטרסנטים. אני לא מוציא את עצמי מההכללה הזאת, כמובן. אני לא מלאך.
ישנם אנשים בודדים שבאמת אכפת להם, שבאמת עושים משהו במקום לבחור להתעלם, שזו הבחירה הקלה ביותר שהרוב לוקחים כהחלטה.
קל לקחת, אבל מה אם לתת? והנה באים העצבים. "איך אתה מעז להגיד שלא אכפת לי", הם אומרים. איך אני מעז? איפה הייתם עד עכשיו? שאלתם שאלה והלכתם.
האנשים הכי קרובים - מאכזבים יותר מכולם. אבל התרגלתי.
לא מרחם על עצמי, פשוט התחלתי להסתכל על העולם בצורה קצת אחרת. נמאס לי לעזור לכם, האנשים האגואיסטים והמגעילים שלא עושים שום דבר כשרע גם לי. יודעים לקחת, אבל לא יודעים לתת. מבקשים בקשות וטובות, תקועים אחד בתחת של השני.
שכחתם שאתם חושבים רק על עצמכם רוב הזמן.
מרגיש כ"כ אימו שזה מגעיל אותי.
אני מתגעגע למקום בו הייתי הכי חזק, הכי פתוח, הכי רגיש והכי לא פגיע, והכי חשוב - המקום בו הכי הייתי ~אני~ .
ארה"ב שלי.
תמיד כשאני נזכר בשקיעות של מיין, אני נזכר בשיר "אהבה קצרה" של מאיר בנאי.
ממש ראיתי את השמש מדממת, והקרניים שלה רקדו על פני המים ואף חדרו אליהם, כמו שחרב נועצת בשריון.
ואני לא בורח, אני מנסה להתמודד, אבל נכשל.
הייתי רוצה לחזור לשם ולא להיות פה יותר.
חג זובנוי,
ג'חנון לשעבר. מעכשיו זה מור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
