| 1/2008
 לחזור.
האמת שכתבתי עכשיו פוסט ממש ארוך, אבל כשבאתי להגדיל את החלון, לחצתי בטעות על ה-X, והכל נמחק. והלוואי והייתה לי עכשיו מוזה לכתוב הכל מחדש, ויש הרבה מה לשחזר אם אני רוצה לכתוב מחדש הכל עכשיו.
קצת קשה לעזוב את הבלוג הזה, למרות שנטשתי למעט זמן. כתבתי פה במשך שלוש או ארבע שנים, ואני לא יכול שלא להגיד שאני מחובר קצת למקום הזה, גם אם הוא פרטי וגם אם הוא ציבורי וכל בן אדם יכול להיכנס לכאן.
הייתה לי תקופה כ"כ יפה. רגעים מדהימים עם החברים שלי, טיול שנתי שחזרתי ממנו אתמול, טיולי אופנועים (למרות שבחודשים האחרונים הם נדירים בגלל שזה כבר חורף), שירים חדשים שיצרתי ועוד כל מיני חוויות מדהימות.
החוויה הכי דומיננטית ומדהימה הייתה אותה בחורה מיוחדת, בעלת העיניים הירוקות. חודשיים וקצת היינו ביחד, וזה נגמר לפני 20 דקות. היא באה אליי הביתה, קצת מוקדם יותר מהשעה שקבענו, ולא הספקתי להתארגן כ"כ. פתחתי לה את הדלת כשאני לובש רק מכניים וגרביים, ואני רץ לחדר להתלבש בזמן שאני צועק לה כמו כל פעם שהיא באה אליי "תיכנסי, יש שתייה אם בא לך, תקחי".
היא לא ענתה הפעם. בדר"כ היא צוחקת או עושה את ה-"נה" המפורסם שלה. חשבתי לעצמי שבטח היא שוב במחזור, או שהיא רבה עם אמא שלה, או כל דבר אחר שיכול להציק לה, אבל לא רציני עד כדי כך. נכנסתי לחדר שלי, אמרתי לה שתוריד את התיק שלה מהגב, בעודה עומדת ונותנת מבט משפל לרצפה, ואני כבר מתחיל לפחד. "אני לא יודעת איך להגיד את זה", היא מלמלה. התיישבתי על המיטה שלי, ואמרתי לה "תמשיכי". ידעתי כבר מה היא הולכת להגיד, למרות שלא ציפיתי לזה, והרגשתי שחטפתי את המכה של החיים שלי. היא לא אמרה הרבה, בלי זיוני שכל מיותרים, היא פשוט אמרה לי שזה לא זה. אני לא יכול להגיד שאנחנו החלטנו להיפרד, כי מבחינתי הכל פרח מאז שאני איתה, ושחזרתי לחיים מאז שאני איתה. היא קראה אותי כמו ספר, והיא הייתה הבן אדם היחיד שלא הצלחתי לקרוא בקלות, והייתי צריך לעבוד קצת קשה יותר בשביל ללמוד אותה, בדיוק כמו שאני אוהב.
בזמן שהיא אמרה את קומץ המילים האלו שכתבתי מקודם, עברו מולי "פלאש-בקים"; הנשיקה הראשונה שלנו, תחושת השיכר שנבעה בעכבות מבט אחד בלבד בעיניים שלה, כל הפעמים שהיו לי ריבים עם ההורים, עם חברים, ועם עצמי - והיא הצליחה לעודד אותי. איך שהיא זרחה עליי כמו שמש, הריחה כמו בושם איכותי וטוב, ואיך שעכשיו, כשהגיע הלילה ואני אמור להסתתר איפשהו בחושך, היא עדיין זורחת עליי, למרות שהיא לא פה, איתי.
אני לא מאשים אותה. אני רק מופתע. עוד לא זלגה דמעה אחת אחרי שהיא הלכה, אבל הנה באים הכאבים והדקירות בעיניים שאומרים שאני הולך לא להנות כ"כ מהיום הזה. אני יושב פה, בשוק טוטאלי, כאילו נפלה עליי פצצה. הכל היה מדהים, ובשני משפטים שהיא אמרה, נשברתי. הייתי חייב לוודא מה הולך, ואולי זו סתם מתיחה, כי אחרי הכל, היא שחקנית בתיאטרון ואולי היא באה לבחון אותי.
יצאתי מהבית ורצתי לכיוון תחנת האוטובוס שנהגתי ללוות אותה אליה. הגעתי אליה והיא החזיקה את הפלאפון שלה. היא הבחינה בי וניתקה את השיחה. עמדה במקום וחיכתה שאדבר. שאלתי אותה אם היא בטוחה בזה, ואיך זה שביום אחד זה הגיע אליה.
היא אמרה את דבריה, ואני פשוט לא מבין איך לא ראיתי את זה. חשבתי שטוב לה. אבל אין מה לעשות, זה אחד מהקשרים שפשוט לא עובדים כנראה. בשבילה. ממש רציתי להגיד לה שאני אחכה לה פה תמיד, שאף קשר לא היה לי כיף כ"כ, ושאף אחת לא גרמה לי להרגיש שיכור רק מנשיקות על השפתיים, כמו שהיא הצליחה לעשות את זה. היו לי משפטים בראש, אבל לא הצלחתי להוציא אותם. פשוט אמרתי לה שאני לא אכריח אותה להישאר פה, ושהיא יכולה ללכת. שנינו הסתובבנו, היא הלכה לתחנת האוטובוס, ואני רצתי הביתה. השארתי את אחי הקטן לבד לכמה דקות, אני מקווה שלמרות שבדקתי שהכל נקי, הוא לא עשה בלגאן במקום נסתר.
הייתי פה. אחזור מאוחר יותר.
מור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
