 כינוי:
בת: 35 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
נשפך, גלה גלה בפ שובפ.
מן תחושה כזאת, שלא משנה מה אני עושה וכמה אני דופקת לעצמי את החיים, שום דבר לא דופק אותם.
אני יכולה לעשן, ולעשות דברים אחרים. אני יכולה להרוס את הכבד שלי עד טיפת הכבד האחרונה. אני יכולה להיות עם אנשים רנדומליים ביותר (אני יכולה, אבל לא כ"כ יוצא לי לאחרונה).
אני יכולה לעשות הכל, וכלום לא ישנה כלום.
חוץ מעצמי. כלומר, the inner me.
או כמו בדיחת היום:
"דה אינר מי איז פיסכופטית!"
-"אבל גם מבחוץ את פסיכופטית! יש לך את הסטייה הזאת עם המרחב מחייה למשל..."
-"מה פיסכופטי בזה? זה לגיטימי לחלוטין!"
-"נו.. אז לא פיסכופטית, פסיכוטית!"
-"אה נו, אבל בין פסיכופטית לפסיכוטית יש הבדל עצום! יש... פ' שלמה שמפרידה ביניהן! את לא מכירה בכלל את האינר מי! את לא חדרת דרך הפ'...!"
אז מסתבר שאת הפסיכופטית מבין השתיים לא ממש אפשרי לשנות באמת. בעצם, גם את הפסיכוטית לא כ"כ.
וזה לא שלא ניסיתי. ואולי זה בעצם שלא ניסיתי.
ומצד שני, מהרגע שאני בצבא אני רק מנסה להתמודד עם עצמי, עם אחרים, עם עצמי דרך אחרים ועם אחרים דרך עצמי.
בסופו של דבר, המסקנות הן בערך אלה:
אני יכולה להתחבר, או לפחות להתחבב עם לפחות 90% מהאנשים. בסופו של דבר, אשמור על קשר בערך עם 1% מהם, אם לא פחות.
בערך לחצי מאלה שנתחבב (?) אחד על השני אצליח לגרום לחשוב על דברים שהם מעולם לא חשבו עליהם, או לפחות לא דיברו עליהם.
אני אושפע מכולם. במליון צורות שונות. אני מקווה לחשוב שגם אשפיע על רובם אני יודעת שעל חלק מהם כן.
עד כמה שלא אנסה להביא את עצמי לרמה של כל אחד מהאנשים שאנסה להתחבר אליהם, בסופו של דבר אם הם יאהבו אותי- זה בגלל שאני אני, ולא בגלל שאני מישהו אחר (חוץ מהבודדים שכ"כ מרוכזים בעצמם עד שלא איכפת להם מי ומה אני, והם פשוט בוחרים לחבב אותי כי בא להם או משהו כזה).
(לעסוק בסטטיסטיקות במקום לחשוב ולדבר על מצבי העגום זה נפלא, ווהו!)
בכל מקרה, העיקרון האמיתי הוא, שאחרי שנה וחצי+ בצבא, הצלחתי למצוא את מקומי. ואני שמחה עליו, יחסית.
אני בסדר עם כולם (טוב, חוץ מגברת סמ"פ, אבל היא באמת יצור שנמצא בקטגוריה נפרדת מרוב האנשים. מטומטמת.), אני יכולה לדבר עם רובם (כלומר, עם רובם אני יכולה ליצור שיחה שלא תשעמם אותי עד מוות) ואני אפילו יכולה להפתח לגמרי בפני כמה מהם. כמה מהם= 3. 4, אם נחשיב אחד שנפתחתי בפניו מאוד לפני שנה ומשהו.
ופה התחיל כל העניין שגרם לפוסט הזה, למעשה. אחת מה3 עזבה את האזור ועברה למקום טוב יותר (רמה"ג). וזאת האחת שהכי אהבתי, פשוט לא הבנתי את זה עד כה, כי הייתי עסוקה כ"כ ב... יו נוו, לייף אנד סטאף. אז דיברנו רק כשעשינו לילות ושלל משמרות לא כיפיות מסוג זה. הן תמיד היו מלוות במשפט "בואי 5 דקות למעלה, אבל באמת, רק 5 דקות הפעם, נשבעת!", ואז היינו עולות לכמה שעות טובות.
אז כמו שקורה לכל בנאדם שמגלה שאחד האנשים היותר מגניבים שהוא מכיר עומד להיעלם מחייו (ר"ע סטטיסטיקות ותבינו), ביליתי איתה מספר רב ככל האפשר של שעות ולילות וארוחות צהריים בחדראוכל טרם עזיבתה. עזיבתה באה בכל זאת, דווקא ברגע שבו הרגשתי שיש עתיד לקשר החסר כל עתיד.
ואז הגיע יום שבו כולם עיצבנו אותי. רבתי עם כולם והכל היה מגעיל. ואז נאמר לי המשפט הבא (ממש פוסט משפטים, יחי):
"אין חברים במקום הזה."
מן דבר כזה שניסיתי להכחיש, או שפשוט לא היה איכפת לי ממנו. זה גרם לי לחלוטין לחשוב שהכל שקר. לא השפעתי על אף אחד, לא התחבבתי על אף אחד ולא אשמור אפילו עם 1% קשר, לעולם.
כמובן שנסחפתי עוד במחשבות מעבר לנושא הקשרים וחזרתי לדיכאון קטן. יש לציין שעבר זמן מה (יותר משנה וחצי, יחי!) מאז הדכאון הגדול האחרון, ככה שלא הייתי מופתעת יותר מדי. ועם זאת, איך לומר... זה די באסה.
חשבתי שלנקות אנשים מסויימים מחיי, להשקיע בחברים ובבית, לעבוד קצת, לבלות עם אנשים, לעשות שופינגים, לדמיין עתיד... חשבתי שזה יעבוד. כלומר, תמיד הייתה בי המחשבה שהכל זה שקר, שזה יעבור. שאותם דברים שאני אומרת לאנשים בקרירות מוחלטת ומביאים אותם למצב פנים כזה- :O, כגון המחשבה שלי על מוות בטרם עת... התחלתי לחשוב שאלה סתם דברים שהתרגלתי לומר לעצמי. שאריות דיכאון שבקרוב יפוגו. הייתי כ"כ אדישה כלפיהם, כמעט צחקתי על עצמי כשזרקתי ביטויים כאלה החוצה ממני בחוסר איכפתיות וטבעיות כה רבה.
מסתבר שאין לזה סוף, ולא יהיה. עד שיהיה.
זה די מדכא. אפשר לומר שהייתי אדם די מאושר בתקופה האחרונה, אף על פי מספר בעיות לא קטן. מיציתי כל רגע שרק הזדמן לי, אם זה לעמוד 11 שעות בעבודה (עבודה! אני!) ואם זה לעשן ולשתות על צוק מעל הכנרת, ואז לרדת לכנרת כי ככה בא.
אבל מה זה משנה? לייף גווז און. לעד יהיה בי חלק חסר, מן בורג אופטימיות ותמימות, נאיביות טיפשית כזאת שאומר שהכל בסדר, והכל רק דרך למטרות גדולות יותר. לעד יהיה שם חור מבחינתי. אין שום דבר שיקח ממני בחזרה את המחשבה שהדרך היא הכל, ואין דבר פרט לדרך. והדרך לא מובילה לשום מקום. היא יכולה להיות מהנה והיא יכולה להיות מסוייטת, זה לא רלוונטי. תמיד קינאתי באנשים אטומים באמת.
לילה טוב להלהלה. (זהו פוסט בלי סוף טרילילי)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
