אני לא יודע מאיפה להתחיל, שכן ההתחלה נראית כה רחוקה. הכל היה מושלם.
מושלם כמו חופים לבנים ואינסופיים עם עצי בננה ואוהבים שמתערסלים ביניהם, בזמן שהשמש מעל מחממת בשלמותה. לובן בוהק. כולנו היינו יחד אז, כמו ילדים קטנים שמקשיבים לסיפור מפי גננת אהובה, שקטים וממתינים. ואז הגיע הפאנץ' של הסיפור, מאז הכל השתנה.
אני הייתי הגיבור, או האנטי גיבור- תלוי מאיזה כיוון הסתכלתם. בתור התחלה, הועברתי עם רבים כמוני לעולם אחר. מיד לאחר מכן, מבלי להודיע כלל, שלפו אותי באכזריות מהמעטפת שכה בטחתי בה. השמש התרחקה ונעשה לי קריר. לא אכחיש- עדיין הרגשתי בסובבים ובהאוהבים אותי, ידעתי שאנחנו עדיין מחוברים זה לזה כך או אחרת. אבל החיבור, הוא החל להתרופף, להתנפנף ברוח, לרקוד עם האינסוף והלא נודע. כל משב שנכנס מהחלון בישר לי שהנה הוא מגיע. הסוף נשף בעורפי. ואז זה קרה.
נתלשתי.
בלי שום הודעה מוקדמת.
באכזריות רבה, ללא שום רחמים. הנקודות שנועדו להגן עליי הפכו ממחוספסות לחלקות, נפגעתי, נפלתי. ההתפוררות החלה והסוף קרב ובא. צללתי לתוך חור שחור, החור שתמיד ידעתי שהוא יעודי אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שכך יהיה. מהר מאוד גיליתי שזוהי רק ההתחלה. בין ניגוב אחד לשני עוד זכיתי לראות מעט אור יום, הבזקים של אהוביי, למרות שכבר חשתי בדידות נוראה. משם התחלתי ליפול.
נזרקתי למים למרות שכלל איני יודע לשחות, נכנסתי למערבולת, לביוב, לסרחון וצחנה שאיני יודע איך לצאת ממנה. התפוררתי לחלקים.
מדי פעם שמעתי זעקות וטחינות של האהובים. בלי שום יכולת להתקרב אליהם, התחלתי לשחות עם הזרם, הזרם המזוהם. בתוך הזרם התלכלכתי. התפרקתי לחלקים שכולם התערבבו בעוד ועוד זוהמה, כזאת שאפילו היום אני בקושי יכול להצביע מאיפה נבעה, או אולי לא רוצה בכך. החלקים התפצלו לעוד ועוד פירורים של אני ובסופו של דבר כבר לא נותר ממני מאום. היינו כאחד, אני והטינופת. זה נגמר.
ואז, הופיע לפתע אור יום. אותו משב מוכר ולא מוכר, אותו אינסוף חלומי מלוכלך, חופים עכורים. המסע נגמר.
אינני עוד, אלא פירורים מיקרוסקופיים של מה שהייתי פעם. כעת אני חלק מאותו יופי מקולקל, שקר של חלום. פיסת נייר טואלט שכבר עברה את שלב האבדון, שלא נותר לה דבר אלא לנוח בעודה נושקת לגועל בעיניים עצומות.

(ששש לא מדברים על זה)