 כינוי:
בת: 35 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
 אני? אבודה?
הכל התחיל כשנשלחתי משהו ממקום מסויים. מישהי שאני מחבבת מאוד הייתה שם והתחלנו לדבר, שיחה אמיתית לשם שינוי. על דפיקות של הורים, על קשרים, על החיים. באמת ששכחתי שאפשר להגיע עם אנשים רנדומליים למצב של שיחות אמיתיות. שכחתי שאפשר להגיע עם מישהו לשיחות אמיתיות! בחיי. נהניתי.
יום או יומיים מאוחר יותר, עלינו בצוותא לסיגריה (aka- אני מעשנת, היא מסתכלת עליי) ושוב התחלנו לדבר. זה התחיל מהמקצוע שאנחנו.. עובדות (?), משרתות (?) בו, עבר לעובדה שהיא רוצה להמשיך בו כקריירה, לעובדה שאני לא רוצה קריירה, לעובדה שצריך קריירה על מנת לפרסם משפחה, לעובדה שאני לא רוצה משפחה.
ואז התחיל המסלול הרגיל, שהולך בערך ככה:
מה? את לא רוצה משפחה? איך לא? למה לא? אז מה תעשי? איזו מטרה תהייה לך בחיים?
ואני, בתור בן אדם ששמע זאת פעמים רבות ועדיין פשוט נהנה להתווכח על כך, הסברתי את הטיעונים. למרבה ההפתעה היא לא התקפלה כנגד הטיעונים ולא קרה לי פסיכית ודפוקה. כלומר, היא קצת ("אני חושבת שאת פשוט אבודה"), אבל היא נתנה לי טיעוני נגד בעלי משמעות מפתיעה. הופתעתי. בהחלט חשבתי על הנושא, ואז חשבתי שאין לי סיבה לחשוב על הנושא מעכשיו, אבל זה כלל לא רלוונטי. הרלוונטי הוא, שהיא גרמה לי לחשוב שאולי אני טועה בגישה שלי.
(בין הטיעונים שלה היו למשל, דברים רגשיים כמו לאהוב מישהו אהבה חסרת גבולות ואמיתית, לגדל בנאדם קטן בצורה הכי טובה שאפשר. אני יודעת שאלה טיעונים הגיוניים ולא חדשים במיוחד, אבל עד כה אף אחד לא באמת טרח להסביר לי אותם.)
בכל מקרה, שנאתי את זה שהיא קראה לי אבודה. מה אבוד בי?
אני חייבת לדעת בוודאות שאני סגורה על זה שאני רוצה ללכת ע"פ הנורמות המוכרות? אני חייבת לחשוב בדיוק כמו כולם? אסור לי לחשוב על המוות אף פעם בשום צורה? ("את נשמעת כאילו שאת רוצה להתאבד!") אני חייבת לרצות להתחתן ולהביא 2-3 ילדים ולפרנס אותם היטב ע"י קריירה בהייטק? אני חייבת להיות בורגנית לחלוטין על מנת להיות הגיונית ומאושרת בחלקי?
התעצבנתי. זה אחד הדברים שיותר מציקים לי, אבל איכשהו כשהיא אמרה לי את זה הוצקתי פחות. אולי בגלל שהיא דיברה אליי בצורה כ"כ לא מתנשאת, אלא יותר ממקום.. דואג שכזה. לא שיש סיבה לדאוג.
בכל מקרה, איכשהו, במקום מסויים, היא גרמה לי לחשוב שאולי אני קצת אבודה באמת לשנייה.
שאולי אני באמת קצת רוצה להתאבד במקום כלשהו (זה כ"כ מטופש, אני אפילו לא חושבת על זה עד שמישהו אומר שאני נראית כמו מישהי שהולכת להתאבד או משהו בסגנון), שאולי אני באמת אבודה בקטע של... חוסר הבנת החיים.
ושוב חזרתי לרגע למחשבה העיקרית של השנים הקודמות בחיי- שיש איזשהו ספר הדרכה בשם "the chronicles of life and death and everything between" או משהו סטייל זה שכולם קיבלו ברגע הלידה, ואיכשהו המחלק פסח עליי. חצוף כזה.
ועם זאת, הספר, "התשובה"... היא בכל מקום. אנשים מנסים ללחוש לי קטעי פרקים וציטוטים מוצלחים במיוחד, אני פשוט לא מקבלת אותם. וכנראה לעולם לא אקבל. אולי זה ה"הגיון הדפוק שלי", אולי זה מעבר לאבדון. אולי זה ההפך מאבדון. אולי זאת המציאה. המציאות. הווטאבר.
אם נסכם עד כה, התשובה על השאלה בתחילת הפוסט היא: אולי לא.
כמו כן, שמתי לב שבזמן האחרון אני עצבנית בצורה בלתי רגילה.
אני נטחנת בצבא. אני מגיעה הביתה ואין לי מקום, ישר לריבים עם אחותי. להנאתי הרבה, שמו לי כל החודש רק לילות שלישי, מה שאומר שגם את הלילה היחיד של שקט בבית לקחו הרחק הרחק ממני. תרגיל של שבוע ואחריו שבת. אף לא רביעי אחד מסכן.
אני לא יכולה כשמתקרבים אליי. אין בי מקום, באמת שאין.
אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב יותר... לא עכשיו בכל מקרה.
זה כאילו שהלב שלי נאטם בפלסטיק נצמד לא חדיר בעליל. זה כמו פעם למעשה.
וזה לא שאין סביבי אנשים שאוכל לאהוב, יש ויש. ויש אנשים שסתם אוכל, אתם יודעים.
יש אחד חמוד ביותר בחיי היומיום שלי, אבל הוא פשוט רגיל מדי. מושלם מדי אולי, אבל לא מתקרב למושלם לי.
ויש אחת בחיי השבועשבוע (?) שלי, וגם היא רגילה מדי בסביבה שלה. שהיא לא הסביבה שלי. שיכלה להיות סביבה טובה בשבילי בעבר אבל לא עוד ככל הנראה. והייתי רוצה לאהוב אותה, אבל אני לא חושבת שאוכל.
ויש עוד כל מיני, פה ושם, מסתובבים אבודים ברחבי העולם (~דרמה~). איזה מזל שהסיכום הקודם היה שאני אולי איני אבודה.
ואולי הצורך הוא בכלל לא לאהוב. אולי הצורך הוא בסה"כ (כפי שהגדירו אתמול אנשים נורמליים) סתם למצוא בנאדם שהרבה אנשים רוצים, שיהיה מעניין ויפה ומצחיק, ולהיות איתו ולהרגיש טוב כשאיתו.
אבל איך אפשר להרגיש טוב כשאיתו בלי לאהוב. איך אפשר לתת להתקרב באמת, ולא רק חיצונית ורנדומלית ובאוטובוס?
זה גם חסר טעם, בין היתר. מה הטעם בלתת להתקרב למישהו שלא ניתן לאהוב? אין.
אז הסיכום הכללי הוא שאני לא אבודה, או שאולי כן. אבל מה שבטוח- אין בי מקום לאהבה, ואין בי מקום כי אין בי מקום לאהבה.
שמחה שדיברנו, דף וובי יקר, ולילה טוב.
| |
קצת מפה וקצת משם.
-"שוב לבד, שוב ברירה, שוב בטוב וגם ברע" (גוש, אהאהאה)
-"Still you run, what's to come, waht's to beee-ah?" (metallica, all nightmare long)
-"אני שונא את הימים כשהכיעור שלך מוסתר, כי זה מאוד מאוד מקשה עליי לבוז" (הבילויים, שיר בחסות המועצה לפירות ההדר)
-"If you could flick the switch and open your third eye, you'd see that we should never be afraid to die" (muse, uprising)
-"לא לתוך עיני, לא עם כל הלב בלי מחר אולי, בלי אני אוהב." (שוב גוש, כמו שזה היה)
-"Step by step I'm walking to your room, And step by step I'm closer to the moon, Hugging you, Missing you, Loving you, Leaving you" (היהודים, what about you, השיר האהוב עליי זמנית בגלל ההופעה בביט)
לילה הזוי מחייב פוסט ציטוטי שירים רנדומליים.
לילה טוב :)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
