דף לבן פרוש לפני, ולא אדע מה לעשות בו עוד.
ריצוד של משפטים קטועים,
דמיונות
ציורים שמעולם לא סיימתי
ולעולם לא אסיים.
מי אני
מי אני
מי אני.
לעתים מה אני.
לפעמים בלי אני.
אדם נהפך והופך
או סתם נעלם והולך
כמו משפטים שמתפרקים
לשורות, נחתכים
בלי סימן כמו תמונה שלא הצלחתי
להוציא מראשי ועכשיו מראה סימני
התפוררות.
כמו המונה ליזה.
מחשבות ממלאות ומרוקנות מכל
תוכן שאי פעם היה בי.
ואיני אני
כי אם צרור מחשבות ואמונות
עקרונות, אידיאלים
ציורים מרוחים
משפטים מעוכים
שפעם הייתי.
היום הוא אתמול
והסוף של
מחר.

-שכחתי לכתוב ואז נזכרתי שאף פעם לא הצטיינתי במילים.

(ועכשיו מגיעה התהייה על פשר קיומו הרב של הדף הוובי הנ"ל)

[ובקריאה נוספת של כתבי עבר מסתבר שבזמנו הייתי איכותית מעט]

נמאס לי מהנזילות של דברים שהיו תמיד כ"כ מוצקים לי, כמו השנינות שלי.

נמאס לי שאני לא יכולה לכתוב, ולא לצייר, ושאחרי חודשיים תמימים שלא כתבתי אני מתחילה (וממשיכה) פוסט ב"נמאס לי".

לאן נעלם גם מוחי?

אני לא רוצה לכתוב פה.

אין לי שום סיבה לכתוב פה, מהסיבה הפשוטה שאני לא בנאדם מעניין יותר.

לא שפעם הייתי, אבל לפחות נראיתי לעצמי כזאת לעתים, וזה איכשהו סיפק אותי בצורה כלשהי.

אבל עכשיו...?

אני חושבת שאני הולכת ומתאדה אל האוויר או משהו, כאילו שהוא שואב אותי לבד.

היי, אולי זה אומר שבקרוב משאלתי הכמוסה תתגשם ופשוט אתפורר אל האדמה, ברכות ובנעימות ואשכון שם לנצח. (כן, אני יודעת, זה נשמע קצת כמו למות. אבל זאת לא הכוונה. כלומר בעצם זאת כן הכוונה, אבל לעתים אני רוצה רק להיעלם לשם לזמן מה, לא ממש כזה, לסגור את הבסטה וללכת)

בכל מקרה...

אז זה התחיל ברצון עז להיות לבד, שזה מקובל (אצלי) אבל לא בצורה שבה זה קרה.

כלומר... בכל זאת, 9 חודשים כמעט לא הולכים ברגל, היה צפוי שיהיה איכפת לי קצת. אך לא. כלומר, קצת, כן, בהתחלה, לא כעת.

עכשיו אני לאטלאט רואה פחות טוב, כמדומני. כלומר, אני עדיין רואה בסדר אבל אני מוצאת את עצמי מתאמצת יתר על המידה.

והיי, בנאדם, ראייה הייתה החוש היחיד בערך שהייתי טובה בו! זה לא הוגן בעליל.

בנוסף, יש לי צרבות בלתי נגמרות. שזה בא בתקופות מסויימות וממאכלים מסויימים, אבל!

זה הולך בסופו של דבר, וזה לא קורה מכל מאכל שאני מכניסה לפה.

גברת-מערכת-עיכול, אני זוכרת מה אכלתי, באמת שאין לי צורך באזכור. תודה.

כמו כן, השמיעה שלי מתערפלת לעתים.

אני ברצינות חושבת שאני מתאיידת ותו לא. זה יסביר כ"כ הרבה דברים.

אולי אני למעשה סוגשל דוב קוטב, או מוּמין. אולי אני צריכה לישון כל החורף ע"מ לא להכנס לדיכאון תהומי בכל פעם שהוא בא לבקר. ובעיקר ע"מ לא לשמוח מאותו דיכאון תהומי (אף על פי שהשנה אני באמת מנסה לא להכנס אליו, לשם שינוי. זה עבד עד כה כי הוא עדיין לא ממש התחיל. אני מניחה שזה יפסיק לעבוד).

ואם כבר דוב קוטב, אז זה שולח אותי לדוב גריזלי, וכמוהו אני בערך נראית. כלומר, לא מבחינת השומן מן הסתם, אם כי מבחינת... נו, מהבחינה השנייה. אני חושבת שזה כבר נהייה אישי, ולעולם לא אוריד את רעמות הגועל. ואם אעשה זאת, כנראה אאבד כ5% ממשקל גופי או משהו (שזה כ2.5 ק"ג. חישבתי.)

בזמן הזה בערך גם קיבלתי מחזור, אחרי חודשים רבים מאוד שלא. אני רוצה לציין שזה מגעיל, אני מרגישה כמו ילד בן שנתיים שלא שולט בצרכים שלו. כמו כן זה לא בדיוק מריח כמו גן שושנים, והבטן שלי כואבת בצורה בלתי רגילה.

אז חשבתי על כל הסיפור באוטובוס. הכל התחיל מהמחזור, שמאז שאריאל תיאר אותו בתור "איכס, שאריות תינוקות מתים וגועל של בטן!", איכשהו, עושה לי את זה עוד פחות מקודם. ואז חשבתי על זה שמגעיל לי. שאני מאבדת את זה, ובזה אני מתכוונת להכל, כולל שפיותי (השנויה במחלוקת לכשלעצמה), שוב, כרגיל.

ואני רוצה להשתחרר. מהצבא, מהכל. אני רוצה לקפוץ, לצנוח, ולא כ"כ איכפת לי למות בדרך, אבל העיקר המעשה. רק להשתחרר.

להרגיש?

פתאום המושג הזה מעורפל שוב. שוב. כמו תמיד, בסופושלדבר.

ושוב מי אני, והפעם כלום, ככל הנראה.

ואולי, כתמיד, לא באמת כלום? או ש'תמיד' ו'כלום' הם מושג מפוקפקים גם הם.