 כינוי:
בת: 35 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
צימר בגבעתיים
כבר לא נשארו אנשים מעניינים בחיי, אז כל שנותר הוא לקרוא את מחשבותיהם של כאלה שלא.
| |
On and Off
רגעים ביום שבהם אני שמחה:
# כשאני קמה ממש מוקדם, ויש לי זמן למקלחת מנומנמת וארוכה.
# כשמישהו נותן לי מחמאה שאני מוכנה לקבל כנכונה (מה שלא קורה כמעט אף פעם).
# כשבין לבין, עם אנשים רנדומליים מעט, אני יושבת על שברירי שיחות מעניינות, לשם שינוי.
# כשאני נהנית מאוכל (דבר שלשמחתי קורה לא מעט לאחרונה).
# כשאני נזרקת מהעולם הרגיל הישר אל העולם השמונה-שתיים-ששי שלי.
# ואם בשמונה-שתיים-שש עסקתי, יש לציין אף כי הוא אחראי, באופן מפתיע ביותר- לרגע המאושר ביותר ביום שלי;
כשהוא עולה לו בכביש הארוך עד הבית. אני מתעוררת חלקית מהנמנום האוטובוסי הכיף/פחות כיף (שוב, לאחרונה). לרגע, כל מה שאני רואה הוא מעט תכלת שמיים ובעיקר הרבה כביש. שניות אחר כך, מתפשטת תמונה מדהימה בכל מקום בעולם- ההרים, השמיים, העננים, השמש של לפני השקיעה.
קיטש או לא קיטש, אני לחלוטין מאוהבת. וככה, עולה הצורך ללכת ל-ה-רחוב, שבו אגור, בסופו של דבר, באוהל כשל סנופקין אהוב ליבי, ולראות את השקיעה במלואה (קיטש למופת, אכן). במקום, כמובן, אני הולכת הבייתה.
מחשבות שגורמות לי לחשוק בקצירת חיי:
# עד מתי?
# ומה אעשה כשהרגע יגיע. מה אעשה עם חיי.
# האם יש לי צורך בלתכנן, והאם התכנון יעזור לי, אם בכלל, לעשות עם עצמי משהו לשם שינוי?
# לאן אני נוטה, בעצם?
# אני נעשית מטומטמת ככל שמוחי נמצא שעות רבות יותר בבור. אני מאבדת מילים, הגיות, נטיות ובניית משפטים פשוטים.
# גם בריאותי מידרדרת לה בקצב נהדר. (אבל היי, לפחות הצלחתי להשמין מעט! יה, איטס אה גוד ט'ינג.)
# אני מנסה להשתלב כ"כ בעולם היומיומי עד שאני מאבדת את עצמי.
# ומצד שני, אנשי היומיום רואים בי מוזרה/מיוחדת (תלוי ברמת החיבה שלהם כלפיי) נו מטר וואט איי דו. אז אולי למעשה אני לא מנסה עד כדי כך, ואולי לא איבדתי את עצמי ברמה גבוה כפי שאני נוטה לחשוב.
# ובכלל, כל סיפור של אנשי היומיום מצד א' ואני מצד ב', גורם לי לתהות על פשר האני, והאני מול החברה, והחברה מול האני, והחברה מול החברה, ואני מול סוגי חברות שונים, והחברה של הבית מול החברה היומיומית... תהיות סוציאליות שכאלה.
# ולמה נדמה לי שאני היחידה שתוהה תהיות כה רבות, שמוחי היחיד שמסובך? ולמה כאשר מוחי אינו מסובך- אני מרגישה רע בפשטות שלו, וכשהוא מסובך אני רק מייחלת לרגע הפשוט?
כי אז, אני קוראת את הבאדולינה בפעם המליון.
ויגידו מה שירצו על הספר- אני רואה בו סוג של תנ"ך. לא בדיוק תנ"ך, אבל סוג של.
מצד אחד באדולינה, מצד שני ורוניקה מחליטה למות. ושניהם אני, ושניהם לא אני, ושניהם מציגים עולמות שאני רוצה לקחת בהם חלק ולהיות כמותם.
בעצם הם לא שונים. בעצם הם לא משני צדדים, כשאני חושבת על זה.
כנראה שאני פשוט לא מסוגלת לחיות כמו מלכה, כמו מישהו שרק רוצה ללכת אחר חזיונות גן העדן שלו, כמו מישהי שרצתה למות וגילתה את עצמה מחדש.
שזה שקר כלשהו.
אני מסוגלת לעשות כל שארצה לעשות, נדמה לי.
אף על פי שבין היתר, יצא לי לחשוב לאחרונה גם על הדכאון. וגם על ליהי.
בעיקר על הדכאון.
כלומר, תמיד ידעתי שהוא היה שם, שהוא שם, שהוא יהיה.
שהוא חלק בלתי נפרד ממני, בלתי נשלט, מיטה שמושכת אותי אל-תחת-כנפה.
לרגע לא ניסיתי ליזום פרידה, עד לאחרונה. וגם לאחרונה זה שקר כלשהו, הדחקה, הכחשה.
שלו, של היחסים בינינו, של עצמי.
עד מתי (כן) כל פוסט שעוד איכשהו אצליח לכתוב יגמר בשאילת שאלות מטופשת?
ולחשוב שפעם הייתי טובה בדברים כמו להביע את עצמי.
ייתכן שעדיף כבר למות וזהו. לצייר אני במילא לא יכולה כבר.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
