(ג'יז, מתי ישראבלוג שינה עריכה בצורה כה קיצונית?)


אז, כיוון שנשארו לי עוד 78 יום בלתי אפשריים למעבר במערכת הבלתי נסבלת (שהינה בלתי נסבלת במיוחד כשאתה משרת בגדוד הנהדר הזה), ברצוני לערוך רשימה כלשהי של דברים שיחזיקו אותי מלעשות כמה שיותר שטויות, לקבל כמה שיותר ריתוקים, לריב עם כולם ולא לעשות שום דבר חוץ מזה עד השחרור. there it goes;

-אנשים שאשמח מאוד שהכרתי במהלך השנתיים פחות 78 יום האחרונות, אפילו אם זו סתם היכרות זמנית (גם היכרויות זמניות הן ברות השפעה!). הרי הם ע"פ סדר כרונולוגי (לאו דווקא של ההיכרות הראשונית):

סיגל. שיר. אנסטסיה. נועם. אלינה. שרה. שפיצר. ספיר. מאשה. אור קובי. מ(א)קסים. בר ממד"ה. סהר ממד"ה. איילה. נטלי. לירון.  בר יגודה. כרובי. בת אל. דניאל. דניאל אחר. סיגל אחרת. ריטה. הודיה. דוד. צח. שיר אחרת. אדווה. אליזבט. מתן האקס ס'. קרן-מש"קית-חינוך. עדי. פנינה. פרטר. נטלה. מאי.


-דברים שככל הנראה לא הייתי עושה אם לא הייתי כופה על עצמי את השנתיים האלה:

יוצאת מהבית. לומדת להיות עצמאית. מכירה אנשים לבד. עובדת. אומרת לאנשים שאני אוהבת אותם. פותחת את המחשב שלי ומנקה אותו מאבק בלי לפחד פן הוא יתפוצץ. מדברת עם אנשים, גם אם הם לא החברים הכי טובים שלי, על דברים אמיתיים. מפסיקה לפחד מהצל של עצמי. מעשנת (אני יודעת שזה לא קשור, אבל... משהו אומר לי שזה איכשהו קשור בכל זאת). המון סטריט-שופינג עם המון אנשים שונים. מכירה את תלאביב. הולכת לאיבוד 200 פעם בשנה (כולל ברכבת!). מגלה את אהבתי חסרת הגבולות ל-826, בעלי האמיתי (או במילים אחרות- נוסעת כ-800 פעם לתלאביב/מתלאביב). מגיעה למקומות כמו יבנה.

-רגעים בלתי נשכחים שלא היו מתרחשים:

הפעם הראשונה בבור. הפעם השנייה בבור. הפעם ה... . בכי בגלל חיילת-זונה. בכי בגלל נקיונות (הידעתם? יש אבק מעל מטפים, מעל למפסקים, בין חריצים של מחשבים......). שיחת נפש עם מור בין השמירות. תספורת ע"י חיילת פשוטת עם (או- הפוני ששינה את חיי מן הקצה אל הקצה). טענות חוזרות ונשנות על חוסר הידיעה שלי לשיר. וחוסר הצניעות שלי בעת בחירת משקפי שמש ("למה לא שמת היום את משקפי הדרקון הראשון שלי בתלת מימד?"). וחוסר הטעם (?) שלי בעת קניית דוקטור מרטינס ירוקות זוהרות ("פשוט תקני נעליים אחרות, טוב? בבקשה? בבקשה בבקשה?"). coming out מול אנשים. התאהבות מנטלית ב3 נקבות מהגדוד, שלושתן ימניות, שלושתן שונות ממני ברוב האספקטים ועדיין- אני מאוהבת בהן לגמרי. ובאותו נושא- שיחות עם הודיה עד אמצע הלילה בכל פעם שעשינו יחדיו לילה. המריבה הראשונה עם מישהו מהצבא על ערבים. המריבה השנייה עם מישהו מהצבא על ערבים. הערות חוזרות ונשנות על זה שיש לי חברים ערבים. being a phantom באשמת נשק שהודבק אליי למשך שבוע בסה"כ.

אני חושבת שזה יספיק. אפשר לסכם בעצם, בזה שאני שונאת את המפקדים שם. אני שונאת את האווירה. אני די שונאת את צה"ל, בואו נהייה כנים עם עצמי (?). אבל אם אקח את הדברים הטובים, הרי ש... למדתי, מעבר לכל החרא המעשי שלא ממש איכפת לי ממנו, שאני כן יכולה להתמודד עם אנשים. שלשבת בבית זה לא פתרון, ש, ונהייה ממש כנים לשנייה- אם אני יושבת יותר מיומיים בבית- אני מועדת לאיבדון. זה קצת עגום, שאני צריכה פשוט להמשיך, אבל זה גם די לא רע. לפחות אני יכולה להמשיך.

ואם לחזור לנושא, אז... כנראה לא אקח איתי את רוב האנשים להמשך ההמשך, אבל זכיתי להכיר אותם, להיות מושפעת מהם... ואני אתגעגע לחלקם ולחלק מהחוויות, ועל כן אולי, כנראה, יש לנצל את הזמן המועט (כן, מועט! בחיי!) שעוד יש לי שם. אם לא להשתמש בו כדי לשפר את התדמית שלי בעיניי הגוף הפלוצי הזה, אז לפחות כדי להנות מעט ממה שאני עושה ומהאנשים שאני עושה איתם.

זהו פוסט אופטימי, וכיאה לפוסט אופטימי- הוא נגמר.

יום טוב :)