חזרתי לכתוב בפעם המי-יודע-כמה.

-

אני צריכה שאנשים יאהבו אותי, וכמה שיותר.

מוזר שרק עכשיו אני מגלה את זה, בהתחשב בעובדה כי הכל סובב אותי כבר בערך 16 שנה - פחות או יותר.

אני חושבת על זה כבר כמה שבועות, פלוס מינוס, רק עכשיו אני רואה כמה הרצון שלי לאהבה של אשים אחרים גדולה לעומת אחרים. לפעמים היא אומרת לי שאני צריכה שיאהבו אותי כל הזמן, וכמה שזה בולט אצלי, ואני מחייכת. ורק עכשיו אני באמת מבינה.

הדימוי עצמי שלי מאוד נמוך, ככה הוא היה מעולם ורוב הזמן יש אנשים שגם דואגים להשאיר אותו ככה, שאני לא אחבב את עצמי או משהו, חס וחלילה. פעם זה כי אני שמנה, פעם זה כי הידיים שלי גדולות, פעם זה כי יצא לי חצ'קון מכוער באמצע הלחי, פעם זה כי אני פשוט הנקבה הממוצעת שלא מסוגלת להסתכל במראה. נמאס לי להיות הנקבה הממוצעת.

ככל שאני חושבת על זה יותר ויותר, אני מתחילה להבין שאנשים שאוהבים אותי ממלאים אותי בצורך הזה, בצורך לאהבה עצמית, לדימוי גבוה יותר אולי. כל המחמאות האלה, כל ההרגשה הטובה, כל האווירה הזאת של כאילו "אני מה שאני וזה מספיק לגמרי" שאנשים אחרים משאירים בי, ממלא אצל את הרצון הזה, את החסר הזה שלי. לשעה-שעתיים, לפעמים ליום שלם. והתמכרתי.

אני לא מסוגלת בלי זה, לא כי אני אוהבת מחמאות סתם כי זה ככה, כמו שתמיד חשבתי; זה בגלל שאני חייבת את זה בשביל להרגיש טוב עם עצמי. להרגיש שיש משהו שאני מסוגלת לאהוב.

ואז אני צונחת כשהכל נגמר -

כשכבר אין יותר אנשים וכשביקורת הצינית מתחילה.

אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אצטרך אנשים אחרים.

זה כבר מתחיל להיות אחרת לגמרי.

וזה מרגיש לי מוזר.

גרב