אני חושב שהייתי בן עשרים ומשהו, כשראיתי בפעם הראשונה תחרות היאבקות בידורית, ולא את השעממון האולימפי המסווה פעילות מינית-אגרסיבית בין שני גברים במסיכת "היאבקות".
גברים גדולים, שזופים, מפותחי שרירים משעות אימון במכוני כושר מבצעים תרגילי לולינות מורכבים, נופלים קמים, חוטפים מכות רצח ומעניקים מכות דומות.
יש משהו אירוטי-מיני והומוסקסואלי בסיסי בהתאבקות הזו, למרות המאמץ האדיר של מארגניה ומשתתפיה להתעלם מהפן ההומוסקסואלי שבה.
בשנה האחרונה חזרו לשדר תחרויות היאבקות בידורית, וכמובן אני צופה בתחרויות אלו בדביקות רבה.
אחד הדברים שהכי מוצאים חן בעיני אלה המתאבקים "המסתירים" והמתאבקים ה"מגלים", או מתאבקים שלובשים מכנסים ארוכים, והחבילה מאורגנת כך שלא תבלוט, ואולו שלובשים בגדי-ים, תחתונים שמבליטים את החבילה.
גם במחלקת ההבלטות יש גישות שונות, ותמיד כשאני מתבונן במתאבק בשם "רנה דופרי" אני נזכר בסיפור על נוראייב שהכניס לתחתוני הריקוד שלו זנב חתול כדי להעצים גבריותו, הדופרי מקפיד שחבילתו תיראה היטב, לכל אורכה. יש אחרים שרק דואגים ל"התכסות" וזו חבילה שמרנית של תחתונים שמטרתם לא "לפתות", ויש כמו "בוקר טי" מתאבק שחור, שדואג היטב שיראו איך חבילתו מאורגנת בצורה מסויימת בגלל "גודלהּ".
כל הדיון הזה הוא בשביל מתאבק אחד שמחרמן אותי באופן קבוע בשם "רנדי אורטון". אז הנה כמה תמונות מדליקות של אדם לא יפה במיוחד, עם גוף מטופח במיוחד.
ושיגידו לי שהם לא משתווקים גם לקהל הומוסקסואלי.
פחחחחחחח
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
