הדרכים הידועות

  התחושה המוכרת הזאת שמעקצצת לי בקצות האצבעות - אני חייבת לכתוב.

אטה ג'יימס ברקע שרה לי על החולשות שלי, כוס יין אדום ביד מוכיחה לי אותן.

אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי היא שאני מכורה לריגושים. מכורה לתחושה הכנועה והמערפלת כשאני תחת השפעת חומרים אחרים, כשהראש שלי מסתובב וכל הגוף שלי רועד. 

כשאתה מכור, כל גורם שיכול להוות סיפוק הופך להיות אטרקטיבי, מקבל משמעות גדולה יותר ממה שהוא היה אמור לקבל, שואב אנרגיות ותשומת לב. ככה זה, אלה החיים של מי שמכור לריגושים ואם אלה החיים, אם אלה החיים - אז נחיה, כל כך נחיה שנרצה למות.

בניסיון לסכם למעלה מארבעה וחצי חודשים של אבטלה שלא תוכננה במעוד מועד ונגמרת מחר בבוקר, אני מוצאת את עצמי מתחילה להתרגש קצת, מחפשת מילים, הולכת לאיבוד בתוך הרבה כלום והמון מסקנות שאני לא מצליחה לבטא ולנסח.

אז מחר זה נגמר. לא עוד יקיצה טבעית, לילות של שכרון חושים, סמים, אלכוהול, שינה באלכסון, סמים, אלכוהול, מסיבות טבע, מועדונים אפופי עשן בתל אביב הקטנה, מחר זה נגמר.

זה הזמן להדק בחזרה את כל גבולות הגזרה שנפרצו, להרגיל את הגוף לישון פחות, לעדכן את המוח בלמידה מחודשת, לחזור להיות הקילרית שמתעוררת בבוקר, עוטפת על עצמה את הבגדים הרשמיים, מתאפרת בקפדנות, מתבשמת באובססיביות ועולה על ההגה לעוד יום עבודה בשטח של פגישות, מכירות, אינטראקציה עם אנשי עסקים, עם עולם שאני כל כך מתגעגעת אליו.

כל כך מתגעגעת לכוח, לעוצמה, למעמד, לאינטנסיביות, להכרה בעובדה שאני הכי טובה במה שאני עושה ואף אחד לא ייקח את זה ממני.

אז מחר זה נגמר והכל מתחיל לי מחדש ואני אפילו קצת מתרגשת. אפילו מאוד.

חולשה חדשה בדמות גבר שהגיח במפתיע לפני שלושה שבועות וכבר הספיק ללטף לי את העורף, להעביר את האצבעות שלו על הצוואר שלי, להפעיל לחץ, להאיץ לי את הנשימות, לטלטל לי את החושים, לגרום לי לבעור ולרצות שהוא ייעלם. כי כשהם נשארים הם הופכים לחולשה ואני מפתחת רגשות ואז נשברת לרסיסים. אז אני מתרחקת קצת ונזכרת שאנחנו עובדים ביחד בסופי שבוע ועד שאני לא אהיה תלויה גם בכסף הזה – אני מעדיפה לצנן קצת. תחושת בטן מהולה בניסיון עבר כושל והרבה נורות אזהרה שמרחפות לי מעל הראש.

נרשמתי ללימודים. החל מאוקטובר הקרוב תשמעו גם אותי מתלוננת. כמה כייף.