"זה כבר לא היה עניין של להרגיש את "הדבר הנכון" כדי שבת ובן יוכלו לשכב. וכבר לא היה עניין של "רגש בריא ונורמלי". הוא רדף אחרי, הוא חש נרדף על ידי, בניגוד לדעתו ולמרות דעתו שהוא בז לי. כמה צפויים המהלכים החרפתיים האלה: תחילה ציפה שאגש אליו להסביר ולהתנצל, ראיתי את מתח הציפייה ואת המודעות החרדה לנוכחותי, ביציבה שלו ראיתי, גם כשהעסיק את עצמו בשיחות בפתח בית הספר לפני ואחרי הבחינה. וכשהבין שאינני עומדת לגשת, כי מה יכולתי לומר, ניגש להוכיח, וכשעדיין לא היה לי מה לומר מלבד איני יכולה אחרת, דבק בי .[...] באהבה, נדמה לי שכבר אמרתי, אין שותפים, וסגנונו המגושם והמחושב - וגם, עלי להודות ברשעותי, שגיאות הכתיב שלו - הביכו אותי; הביכו אותי כאילו היו פרודיה על עצמי ועל אהבתי שהיא אחת ויחידה בעולם. בכל מקרה, חשבתי, לא אותי הוא אוהב, אלא את הדמות הגחמנית הפרוצה שלבשתי.[...] אני אומרת שהיתה ועדיין יש לי תחושה עמוקה של ידיעה, אבל הידיעה התת-עורית הזאת לא ביטלה את הסקרנות. רציתי לדעת הכל, שום פרט לא נראה לי טפל, וכל פרט שלכדתי התפצל מיד להמון פרטים חדשים טעונים בקסם שמתפצלים גם הם בקצוות לזהרורים חדשים. ערנית כמו שד ביליתי את הימים בניסיון לעקוב אחריו, אחרי, אחרינו, ללמוד דבר ועוד דבר מכל מילה ותנועה. זאת היתה פעילות חדשה, ממוקדת, שתבעה את כולי וריכזה את כולי, רחוקה מאוד מהטשטוש הרך שמייחסים לאוהבים. ואפילו עכשיו, כשאני מעלה את הזכרונות האלה, עדיין נדמה לי שיש עוד דבר שאפשר ללמוד בסיפור הזה. [...] אהבתי אותו, וככל שהייתי צעירה, לא נטעיתי לפרש מחוות שונות שלו כגילויים אפשריים של אהבה. לא ספרתי את צעדי לצלילי "אוהב / לא אוהב / אוהב / לא אוהב". וגם כשקראתי בין השורות - אוהבים תמיד יקראו בין השורות, אף פעם לא יסתפקו בתוכן הגלוי - לא השליתי את עצמי, ולא זיהיתי רמזים לרגש שלא היה בו. אהבתי אותו, ודווקא משום כך ידעתי שאיננו אוהב. [...] יכולתי ויכולתי ויכולתי, אלא שהבעיה היא כמובן שלא יכולתי. זאת אומרת שמבחינה כימית פשוט לא היתה שום אפשרות שאתרחק ממנו. כמו שלא היתה אפשרות שאחליף לעצמי את הנפש, או שאחתוך את עצמי לחתיכות. אהבתי אותו. כלומר, הוא הוטבע בי בעומק העומקים ואז התפזר לי בכל התאים, ואז המיר את מהותי עד שכבר לא היתה לי בעלות על האהבה. אני שומעת אנשים אומרים משפטים כמו "יש לי סיפור אהבה", או "האהבה שלי היא כזאת ש...", אבל כמו שהרגשתי את זה, כמו שעכשיו אני מרגישה גם בניגוד לרצוני, לא "היתה לי אהבה" והאהבה לא היתה "שלי". אני הייתי שלה ותחת שלטונה. או אולי שלו ותחת שלטונו. אינני יודעת. אני לא מסירה מעלי את מלוא האחריות, אבל ביני לביני בהחלט אני טוענת לאחריות מופתחתת; כך שבסופו של דבר עשיתי את הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשותו, וזה לצמצם את נוכחותי שלא תעיק. קלה כרוח, משתעשעת כרוח, זה מה שניסיתי להיות. אוויר רך וזך ונוכח, ענן נוצה מושלם בשמי המטבח. קל יותר לתאר את זה ברמה המעשית. [...] לרגעים, עלי להודות, זה מוחש כמו חסד: נוכחותו הספוגה לי בכל. החושים הפקוחים. חיותם של החפצים. מגעו של כל מה שנגע בו. רוח חמה, רוח קרה, רוח פרצים, רוח גריז. רוחו בדוממים".

גייל הראבן / "שאהבה נפשי" - 41, 47, 60, 83, 89.