life as a lesbian

פעם אמרו שכול מולקולה בגופנו עשויה מהכוכבים.. אז אולי אני לא נוסע, אולי אני בדרך הביתה....

כינוי:

בת: 37

MSN:

תמונה

RSS: לקטעים לתגובות

7/2006

עכשיו אני אכתוב באמת ולא רק אעתיק קטעים מהאינטרנט

לפעמים נראה לי שאני כזה בנאדם מגעיל .. כי לא איכפת לי אף פעם מאף אחד ואולי בעצם כן אכפת לי כי אני לא מפסיקה להלקות את עצמי בגלל זה .. אני מגעילה לאנשים אחרים בצורה כזאת שאני הבנאדם הכי אדיש בעולם אפילו לחברים שלי..

כבר הבנתם שאני גרה בהוסטל נכון?

אז עכשיו אתם יודעים (שרית אם את קוראת.. "תיהני") .. (תסבלי מיסוריי חיילי ויטנאם)

אבל אף אחד לא יודע שגם לי יש רגשות .. וגם אני רוצה שיאהבו אותי , אהבה רומנטית .. לא סתם אהבה וזה משהו שמאוד חסר לי משהו שאני אפילו לא מכירה כי הייתי לי פעם אחת חברה וגם אז לא אהבתי אותה סתם בישביל הסקס וגם אז היא לא נתנה לי .. חשבתי שחברה זאת מישהי כוסית שנותנת כול הזמן אבל לא , מה לעשות שמישהו נגע בה כשהיא הייתה קטנה והיא סיפרה את זה רק לי שתבינו..

ו.. גם קשה לי פה כי אני לא יכולה לעבוד איפה שבא לי וכול זה .. אני לא יכולה לעבוד מתי שבא לי וזה מעצבן אותי ואני מתגעגעת למולטי פלייאר שלי ...

אני מתגעגעת אליו הם לקחו לי אותו כי אסור להחזיק אולרים פה וכול זה ואני סתם רוצה שמשהי תבוא ותחבק אותי , תעטוף אותי בגוף החם המתוק שלה ותיתן לי להירגע קצת לכמה שניות בכול הרוך הזה אוך נשים הם דבר מקסים , כאלה רכות וחכמות ותמיד הן יודעות הכול ומבינות הכול והחיבוק שלהן תמיד מקל והאהבה שלהן אינסופית ..

בעיקר האהבה שלהן לילדים אני גם ככה ילד קטן שצריך אהבה ופינוק . אימא שלי אף פעם לא הראתה לי שהיא אוהבת אותי, בלי להיתבכיין ..

היא פשוט לא

וכואב לי עד היום מה שהיא עשתה לי אבל יותר מהכול אני מצטערת על זה שאין לי הורים אחרים שאין לי אימא אוהבת שמכינה סנדוויץ לארוחת 10 וקונה תלבושת לבצפר ורבה עם המורה בבצפר היסודי כשמציקים לילד שלה ושמגיעה ליום הורים וכשנכשלים במבחן היא לא כועסת ומספרת לאבא ואז הוא בא ומרביץ לך , הוא מרביץ לך עד שהוא לא כועס יותר , ויש לא הרבה כעס לשחרר לבנזונה ,

לא נורא .. אני קשוח וחזק יותר ממנו מהשמן הזה ואני אצליח בחיים שלי והוא עדיין בחור השחור והעלוב שלו ..

ובמקום המגעיל שלו עד יום מותו

לפחות אני לא גרה בצפון .. הייתי חוטפת קטיושה , ברחתי בזמן

אני יודעת לכתוב .. פשוט לא רוצה , כי ככה. לכתוב זה כמו סרט לא .. זה כמו נחל זה חייב לזרום כי אם לא אז אי אפשר לקרוא אבל אולי אני אכתוב

בישביל הפידבקים והכול

אז כמו שאמרתי אני רוצה חברה וכדאי לה לבוא מהר לפני שאני אמות מאיזשהו סוג של שיברון לב או משהו כזה (אימצתי אישיות פולנית פה..)

נכתב על ידי , 18/7/2006 21:30
1 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

מבוקשים - הומואים

פשקוויל בי-ם קורא להרוג הומואים; המשטרה חוקרת

מאת יאיר אטינגר ויהונתן ליס

הכרוז, שהופץ בהיקף קטן יחסית, מציע 20 אלף שקל למי שיהרוג משתתף במצעד הגאווה; גורם בעדה החרדית: "כל הסימנים מובילים לימין הקיצוני"

פשקווילים נגד מצעד הגאווה, אתמול בשכונת מאה שערים בירושלים

תצלום: איתן הוקסטר / באובאו

בתיבות דואר ירושלים הופץ אתמול (שלישי) פשקוויל (כרוז חרדי) נגד "מצעד הגאווה" הבינלאומי המתוכנן להתקיים בעיר בחודש הבא, שבו נכתב בין היתר כי מי שיהרוג אחד מהצועדים יקבל פרס של 20 אלף שקל. בעקבות הדיווחים על פרסום הכרוז, פתחה המשטרה בחקירה פלילית.

הכרוז, שנראה כי הודפס במחשב ביתי, הופץ בהיקף קטן יחסית ולא פורסם בבתי הכנסת, ורק בודדים במאה שערים ראו אותו בעיניהם, אם כי הדבר הפך במהירות לשיחת היום בקרב העדה החרדית במאה שערים. בנוסף לכך הופץ כרוז שני, המכיל הוראות ורישומים בכתב יד להכנת בקבוקי תבערה ואבנים ליידוי.

בפשקוויל נכתב כי "20 אלף שקל מובטחים לכל מי שיגרום למותו של אחד מאנשי סדום ואמורה (כך במקור, י.א.). מעל 300 אלף חיות מושחתות מתוכם מצפים בכיליון עיניים לרגע בו יוכלו להציג עצמם לראווה מול ילדינו ותורתנו הקדושה (....) האם נכנע לרשע הזה ונענש יחד אתם? או שנעמוד איתנים ונגן על שם אלוקינו?".

לדברי גורמים בעדה החרדית, "אין סיכוי" שהפשקוויל המדובר יצא מקרב גורמים בעדה. בשני בתי דפוס שעל לקוחותיהם נמנים הגורמים הקנאים מקרב העדה אומרים שהפשקוויל לא הודפס אצלם, ובעלי בתי הדפוס אף אף הוסיפו כי לא היו מסכימים להדפיס אותם.

מקור בעדה החרדית הוסיף בעניין הכרוז כי "כל הסימנים מובילים לימין הקיצוני ביהודה ושומרון".

נכתב על ידי , 15/7/2006 00:01
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

סיפר אישי

נועה נולדה במושבה מבוססת בצפון הארץ.
בת זקונים לשני אחיה הבוגרים. שום סימן בילדותה המושלמת לא הכין אותה לקראת המשך חייה.
"לא הסתדרתי עם החברות שלי בכתה. תמיד הייתי בחברתם של בנים.
אהבתי לעשות ביחד איתם כל מיני דברים של בנים. לטפס על עצים ולנסוע באופניים דרך השדות לים ולשחות.
אני חושבת שבגלל שיש מין אווירה כזאת של מושבה לא כל כך שמו לב.
ההורים היו מבסוטים דוקא מזה שאני מסתובבת עם האחים הגדולים שלי ועושה איתם כל מיני שטויות כי לפחות
הייתי איתם.

בכתה ט כשכל הבנות כבר מזמן מדברות בעיקר על בנים אני השקעתי בלימודים.
לא עניינו אותי בנים בכלל.
זתאמרת כבר לא הסתובבתי איתם כל הזמן. רק לימודים בראש כל הזמן.
חלמתי להיות רופאה כמו אבא שלי שכבר מנהל מחלקה בבית חולים גדול צפון.

מתי כל זה התחיל? לא זוכרת בדיוק אבל אני זוכרת שיום אחד שמעתי את אמא שלי
מעירה לי שאני מסתכלת בצורה מוגזמת וחודרת לפרטיות במיקה,
בת השכנים החדשים שעברו לוילה מול הבית שלנו.

הייתי נסערת מהגילוי. לא הבנתי, לא שמתי לב לזה שאני מסתכלת עליה.

רציתי להסתתר. פחדתי מזה שאמא עוקבת אחרי. אבל דווקא אמא יזמה את ההכרות שלי עם מיקה.
הזמינה את השכנים החדשים לקפה והציעה למיקה להכיר אותי.
מיקה היתה ביב ואני ב ט. מההתחלה היה ביננו קליק מדהים ונהיינו חברות מאוד טובות. ממש ממש טובות.
נורא שמחתי שאפשר לעשות איתה כל מיני דברים שאהבתי לעשות עם בנים ושעכשיו אי אפשר.
היינו נוסעות על אופני הרים חוצות את רכס הכורכר וטסות ממש לים.

לפני שלושה חודשים בים. כבר התחיל הסתיו אבל מיקה רצה לים ואני אחריה. למים.
רעדנו שתינו מקור כשיצאנו ואז הבנתי שאני רועדת מעוד משהו. מהתרגשות כזו גדולה וענקית.
הבנתי שאני מאוהבת בה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
היא נראתה לי הכי מושלמת. הכי חכמה. הכי יפה. הכי הכל. רציתי כל כך להתחבק איתה
אבל לא כמו חברות טובות. רציתי להיות אותה. התחלתי לבכות.
מה קרה לך היא נבהלה ואני לא יכלתי. מה יכולתי להגיד לה?
אבל היא לחצה ופתאום אמרה לי גם היא בדמעות שהיא אוהבת אותי כל כך ושאנחנו ממש זוג
ושהיא מתחננת שאספר לה מה קרה.
הרגשתי איך הברכיים שלי רועדות. אני באמת רוצה שנהיה זוג אמרתי לה ועליתי על האופניים וברחתי
משם. מיקה דהרה אחרי באופניים שלה. לא ידעתי מה לעשות.
הייתי בטוחה שהנה עוד שניה היא משיגה אותי מפילה אותי מהאופניים וצוחקת עלי.
מספרת לכולם ו... מה אני אעשה?
עלו לי דמעות ולא שמתי לב לדרך ונכשלתי על איזה בור ונפלתי מהאופניים.
תוך שניות מיקה היתה לידי מחבקת תומכת ו... אז התנשקנו פתאום... זהו. השמים עמדו ליפול....

אחר כך היינו מחפשות כל הזמן תירוצים להיות עוד יותר ביחד.

ההורים שלי נסעו להצגה בחיפה.
מיקה באה אלי הביתה והסתגרנו בחדר השינה שלי ובפעם הראשונה לשתינו עשינו את זה.
לא שמנו לב לשעון. לא שמנו לב לדלת שנפתחה. אמא צרחה בפתח החדר...

הם גירשו את מיקה. הם צרחו עלי. אף פעם לא ראיתי את ההורים שלי צורחים ככה.
מאיימים שיתקשרו למשטרה ויתלוננו על מיקה שאנסה קטינה.
שמעתי את אמא שלי מקיאה בשירותים וצועקת לא הבת שלי לא הבת שלי.

רציתי בעיקר למות.

הם לא נתנו לי לצאת מהבית לשום מקום.
מהבית לבית הספר ומבית הספר לבית ותמיד אחד מהם לוקח אותי ומחזיר אותי.

התגעגעתי למיקה. שנאתי את ההורים.
הם לקחו אותי לפסיכיאטר וסיפרו לו שאני פוגעת בעצמי (סתם נפלתי בים זוכרת? באמת..)
שאני לא אוכלת כלום שיש לי מחשבות אובדניות וכל מיני כאלה.... בדבר אחד הם צדקו. רציתי רק למות.
סירבתי לאכול. סירבתי לדבר איתם. רציתי חיבוק מאמא שלי. שלא תכעס עלי שתבין אותי
שתסביר לי מה קורה איתי. למה אני מאוהבת במיקה ולא באיזה בן מהכיתה או משהו כזה.
אבל פעם אחת כשהתקרבתי אליה היא ממש קפצה כאילו שאני חולה באיזו מחלה מדבקת במגע.
עכשיו היה תורי להרגיש בחילה. אמא שלי. נגעלת ממני. בא לי לצרוח כשאני אומרת את זה.

באותו הלילה ברחתי מהבית.

את הפלאפון הם החרימו לי כבר לפני שלושה ימים כשהכל התפוצץ.
לא ידעתי לאן ללכת.
נסעתי בטרמפ לחיפה והסתובבתי עד הערב. לא התקשרתי הביתה. לא היה לי לאן לחזור.
בבית קפה בהדר ראיתי דגל גאווה. נכנסתי. המלצר שאל אותי אם הכל בסדר. כנראה שנראיתי זוועה...
התחלתי לבכות ולבכות. סיפרתי לו.

הוא הראה לי את העיתון ה"זמן הורוד". הראה לי כתבה על "בית דרור" ונתן לי כסף לנסיעה.

אחרי שעתיים הייתי פה.

נכתב על ידי , 14/7/2006 23:56
1 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

לדף הבא
דפים:

הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , ספורט , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל~18~danidin אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ~18~danidin ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה