הצורך שלי לכתוב בבלוג הצטמצם אך ורק להוציא את התיסכולים שלי, האכזבות שלי והמחשבות שלי על הבעיות עם אבא שלי.

אמא ביקשה ממני לא לדבר עליו עם חברים שלי כמו שאני מדברת עליו איתה.

אולי זה מה שגורם לי לכתוב פה על זה.

כי מצד אחד אני לא מדברת על זה עם חברים אבל אני כן מוציאה את זה מתוכי...ואנשים רואים.בעקיפין.

היום אמא אספה אותי מביה"ס (עכשיו כל יום רביעי היא תאסוף אותי...יא מאןןן)-מוציאת אווירה שכמותי.

נסענו לגנדן להסתובב וכמובן שלאכול כי הייתי אחרי יום של 0 עד 4.

ישבנו בספגטים והחלטתי לשתף אותה על משהו שחשבתי עליו.

אנחנו לומדים באנגלית על המחזה "ALL MY SONS" ומשום אני מרגישה איזשהי אנלוגיה ביני לבין אחת הדמויות,

דמות שמסוגלת לדבר על החבר שלה שנעלם\ נהרג בקבלה והבנה ומסוגלת ל"התמודד" מול אמא שלו שאינה מוכנה לקבל את העובדה שהוא מת אך נמנעת ומרגישה חוסר נעימות צורם מלדבר על אבא שלה.

אני לחלוטין לא מאשימה את אבא שלי בהאשמות שהאבא שלה מואשם בהן בסיפור אבל אני כאן הופכת אותן למשהו שהוא כן מציאותי בשבילי,

אבא שלה רצח אנשים כשמכר חלקים פגומים לצבא

אבא שלי רצח את הרגש שלי אליו כשלקח אותי מובן מאליו.

ופה התחילה השיחה העמוקה שלנו

והאמת שהייתי ממש מרוצה ממנה

אני תמיד אומרת לאמא שלי מה אני חושבת על אבא

וקשה לה לשמוע את זה

והיום ניסיתי לגרום להבין, להסביר, לשמוע מה היא חושבת ואיך היא מסוגלת לקבל אותו ולסלוח לו.

היא טוענת שהיא לא מבקשת ממני להתקרב אליו שוב, אלא רק לתת לו כבוד,כבוד זה לשאול מה שלומו,

אני מצטערת אבל זה באמת באמת לא מעניין אותי, אם אני אשאל אותו אני לא אחכה לתשוב, כי זה לא מעניין אותי

ביום הולדתו שלו לפני פחות משבוע לא הרגשתי צורך להתקשר להגיד לו מזל טוב

ביום שישי לא הרגשתי צורך ללכת עם כולם לבית שלו כי אין לי מה לחפש שם

אני חושבת שאיבדתי אליו רגשות חיבה ואהדה

זה נשמע כל כך רע אבל הבן אדם פשוט חיפש את זה

הוא הביא את זה על עצמו

אני הייתי בטוחה שאני זאת שתהיה שתוציא אותו מזה,

אני אהיה האחת שתצליח לגרום להראות אהבה, דאגה

אבל גם אני נשברתי אחרי כל המכות שחטפתי (מטאפורית)

שהיו הרבה יותר כואבות ממכות פיזיות

הוא בחיים לא הרים עליי יד

אבל נתן לי מכות רצח בנשמה

הייתי בוכה ימים ולילות מהאכזבות שהוא גרם ובכל זאת רציתי להיות בקרבתו

ורציתי ללכת אליו

ולישון אצלו

וללכת לבלות איתו

לא התייאשתי

והוא מצא לעצמו את כל התירוצים שבעולם

בשיחה היום גיליתי עוד כמה דברים חדשים

הם בעצם היו רק עוד עצים למדורה

ואני חושבת שבגלל זה אמא  לא רוצה לספר לי עוד דברים כי היא יודעת שאני רק אכניס את זה לאוסף ואמשיך לאגור כעס ורחמים כלפיו ולא יותר מזה

בשלב מסוים אמא הסכימה שהוא יגור בבית כמה זמן, בחדר של צחי

ובתקופה הזאת זה היה כאילו הוא לא ההיה קיים, הוא הרבה יותר רחוק מראשוןלציון

זה כאילו הבית התנהל מסביב והחדר הזה היה מנותק,

הוא היה נעול

זה כמו הארון של נרניה רק שהדלת מובילה לעולם קודר , אפל קר.

מעט מאוד פעמים נפתחה הדלת באותה תקופה

ואני אחסוך את התיאור של האדם שיצא ממנה למרות שאני כל כך מתפתה לתאר

גם כשהוא כביכול הגיע לתקופה הטובה שלו ושכר לעצמו דירה הוא עדיין נשאר רחוק מראשון לציון

הוא ניתק את עצמו לחלוטין מאיתנו ובכל זאת ציפה שנעמוד שם בשבילו

מסתבר שהסביבה והחברים שלו חושבים שהוא בן אדם מושלם, עם תכונות מדהימות וכישרונות מופלאים

ומסתבר שהוא דואג לטפח את התחושה הזאת אצל אנשים אחרים

כל השנים האלה הוא דאג לעשות את זה

אבל הוא הזניח את המשפחה שלו כי זה הרי ברור שאם יעמדו לציד לא משנה איך אני אתייחס אליהם

הוא לא איש משפחה

אמא שאלה אותי איך הייתי מגיבה במקום איתי, ערב לפני שהוא טס.

אמרתי לה שאני בהלם מאיך שאיתי שמר על איפוק, איך שהוא הגיב לו

אני הייתי מתפוצצת, משחררת מהריאות את כל מה שחסם אותם

צועקת

משתוללת

צורחת מרוב עצבים

לא משנה אם הייתי טסה לשנה שנתיים או חמש!

בחיים לא הייתי מקבלת את הדברים שהוא אמר כמו שאיתי קיבל

והוא חיפש את איתי, הוא דחף אותו ודחף אותו ודחף אותו

ואותי הוא לא היה צריך לדחוף, מספיק שהייתי שומעת

את המשפט הזה

"אני הייתי שם כל פעם שהייתם צריכים אותי"

והייתי מקיאה את כל המילים ממני

כמו רפקלס הקאה בלתי נשלט

לא הייתי חושבת לשנייה על מה שהייתי אומרת, ולמען האמת,

זה גם לא היה מעניין אותי באותה שנייה,

להפך אני די בטוחה שאחרי זה הייתי נזכרת בעוד מילים שהייתי צריכה להקיא עליו.

אני לא תלויה בו

למדתי לחיות בלעדיו

למדתי שאין לא יכולה לסמוך עליו

לפני היום הודלת שלו אמא רצתה לשכנע אותי שאולי בכל זאת מגיע לו לקבל ממני מזל טוב קטן

היא ניסתה להיזכר מה הוא הביא לי ליום הולדת.

הוא הביא לי מזכרת

מזכרת מהעבר

מזכרת כל כך כואבת

מזכרת שרק העצימה את הכעס והכאב

מזכרת דוקרת

בנקודה הכי כואבת שיש

הוא הבטיח לי לרכב על סוס בחווה של חבר שלו.

ביום הולדת שלי קיבלתי ברכה כל כך מעודדת וכל כך אוהבת

"לסוס היה תור לרופא שיניים"

זה כל כך כאב לי

פשוט נכנסתי לפלאשבאק מטורף מהימים ההם

מאותם הימים הנוראים שעברו עליי

יושבת ומחכה לו בבכי מר!

"מעניין איך הייתה נראית המשפחה שלנו אם לא היינו מתגרשים..."

תומר: איום ונורא, זה היה יכול להיות משהו נוראי לכולנו וחיים בסיוט.

אני פשוט לא מסוגלת לענות על השאלה ,

היא שאלה אותי"איך את כנערה בת16 רואה את זה עכשיו?"
עניתי לה שאני אפילו לא יכולה לדמיין את זה
אני לא מכירהא ותו בתור אבא בתפקוד,
אני עוד לא הספקתי לראות איך התנהלו החיי משפחה
ומסתבר שהוא לא תרם הרבה לאותם חיים
פשוט יש לי מן מחסום כזה, לא יכולה לענות על השאלה הזאת,
אני לא רואה בראש מצב כזה.


אבל איזה מן בת אני?

אני צריכה לקבל את כל זה,

ולקבל את כל המגבלות שלו

ולספוג את כל האכזבות שהוא גורם...

כי הוא חולה.

מצטערת, לא מתקבל אצלי בתור תירץ...

אפילו בביה"ס לא מקבלים את זה.

משחרר!.....כל החנק שהיה לי בגרון יצא.