| 6/2010
פרק 1
פרק I
תמיד שאלתי את עצמי, מה הייתה המחשבה הראשונה שלי.
אני לא זוכר את המחשבה הראשונה שלי.
למעשה אני לא זוכר כמעט שום דבר ראשון שלי,
אני לא זוכר את הצעד הראשון שלי, אבל אני יודע שהוא היה כי אני הולך,
אני לא זוכר את המילה הראשונה שלי, אבל אני יודע שהיא הייתה כי אני מדבר.
בעצם, אני לא זוכר כלום מההתחלה שלי, אבל אני יודע שהיא הייתה כי אני קיים.
אחד הזכרונות הראשונים שיש לי, ואני זוכר אותו טוב מאוד,
היה יום לידת אחותי.
אני ואחי התאום ישבנו מחוץ לחדר יולדות על ספסל המתנה,
המסדרון לא היה מקושט מדי, רק כמה תמונות נוף מודפסות פה ושם,
כמו בכל בית חולים קטן בעיירה לא גדולה.
אחי ואני לא שכחנו להסביר לסבתא כמה שאנחנו מתרגשים,
אפילו הגענו למצב שבו אנחנו רבים מי מתרגש יותר.
אבל בסופו של דבר סבתא ניצחה אותנו מבחינת כמות האושר שהפגינה
כשאבא יצא והודיע לנו על כך שיש לנו אחות קטנה ונכדה לסבתא.
העניין הוא, שבגללו אני נזכר בזה עכשיו, כי אולי אני לא זוכר את המחשבה הראשונה שלי,
אם הייתה שמחה או עצובה. אבל אני רוצה לפחות שהמחשבה האחרונה שלי תהיה שמחה.
אני לא רוצה שתקבלו רושם שאני הולך להתאבד, כי אני לא.
אבל הדבר הזה שנקרא הקיום שלי הולך להיגמר תוך זמן קצר מאוד.
המצב שאני נמצא בו ברגע זה, נקרא בפיסיקה מודרנית "נפילה חופשית",
מי שירצה מוזמן להוסיף את צמד המילים "מגובה רב",
ומי שממש ממש מתעקש יכול לצרף למשפט את המילה "מאוד".
אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה, כי לא ראיתי שום דבר שיכולתי לפול ממנו,
כי לא היה לא מטוס ולא שום דבר מעלי בשמיים, אבל השלמתי עם העניין שאני נופל באוויר.
שלא תבינו לא נכון, בהתחלה הייתה אצלי פאניקה במיוחד אחרי שגיליתי שאני לא חולם.
איך אני בטוח שאיני חולם? כנראה בגלל שההרגשה והתחושה של הנפילה מוחשית מדי,
אולי הדבר הכי אמיתי שהרגשתי אי פעם, וגם הבנתי שאין לי למה להיכנס לפאניקה,
כי אין דבר שאוכל לעשות בשביל לעזור לעצמי, אולי רק להרע.
אני נופל במהירות, זאת הבנתי בגלל הרוח ששורקת סביבי בפראות
ומאיימת לקרוע את החליפת עסקים שלי לגזרים.
העניבה שלי מתנופפת אחריי כמו דגל בסערה,
ואני מרגיש את הפנים נמשכות לאחור בגלל הרוח החזקה.
אני לא יודע איפה התחלתי, אבל התעוררתי תוך כדי נפילה,
רחוק באופק ראיתי שמש עולה מנקודה לא ברורה מאחורי עננים.
סביבי היו עננים רבים שצפים כמו גושי צפר גפן מעל האדמה.
היה לי קר, קר מאוד, אבל זה היה כלום לעומת הקור שהרגשתי
אחרי שעברתי בענן תוך כדי צנחתי הארוכה מטה.
הייתי רטוב מכף רגל ועד ראש, כאילו יצאתי זה עתה מבריכה של מי קרח.
בשילוב עם הרוח, הקור הקפיא אותי, הייתי בטוח שאני אהפוך לגוש קרח
או אמות מקיפאון עוד באוויר. אבל הפסקתי לחשוב על זה,
שוב בגלל שרציתי מחשבה שמחה בסוף הקיום שלי.
אחרי שעברתי את מעטה העננים, נגלה מתחתי אזור כפרי שליו ורגוע,
שלמרות השמש העולה באופק, היה עדיין בדקות שלפני הזריחה.
ערפילים עדיין שלטו במישור המלא שדות וחורשות.
מתחתי היה כביש מהיר שהשתרע לכיוון הזריחה, עליו נסעו מכוניות רבות
שגדלו מרגע לרגע והיוו סימן בשבילי כי אני נמצא בסיומו של המסע האווירי שלי.
ברגע זה הראש שלי השתתק, שום מחשבה לא עלתה לתודעה ושום רגש לא נראה עלי,
כרגע מבחינתי הייתי כמו אבן שנופלת דרך רבדי העולם במהירות הולכת וגוברת.
הפסקתי לרעוד והקור לא הפריע לי יותר. באותו רגע הגעתי להסכמה הסופית עם הסוף שלי.
כבר זהיתי את הנקודה שבה הכל יגמר, הנקודה בה אנחת בפעם האחרונה בחיי.
מדובר בשדה ירוק צמוד לכביש המהיר, אני די בטוח שמדובר בשדה חיטה או שעורה,
על כל פנים בקצה הרחוק שלו היה נחל שעבר מתחת לכביש, המים היו אפורים ואפלים.
ובקצה הקרוב עמד בית קפה יפה וצנוע לעין.
היכולת הגודלת שלי לראות בבירור ובחדות את השולחנות ואת האנשים במסעדה,
העידו כי אני נמצא ברגעים האחרונים שלי בצניחה אל האדמה ובקיום שלי.
ניסיתי ורציתי לחשוב על כל דבר שמח או לעלות זכרון טוב אבל לא הצלחתי,
חשבתי רק על זה שאני צונח עם הראש מטה ואני אתרסק בעוד כמה שניות.
לפתע נזכרתי בתמונה בארנק שלי, בזריזות הוצאתי אותו ושלפתי אותה מהתא הפנימי.
את הארנק החזרתי חזרה לכיס המכנס, לא יודע למה עשיתי את זה,
כי אחרי הכל אין לי יותר שום שימוש בו, לא בזמן הקרוב ולא הרחוק, כפי שכבר ניחשתם.
אולי סתם מתוך הרגל. הייתי מרוכז כל כולי בתמונה עכשיו.
זו תמונה משפחתית של כולנו מאחד מימי הנישואין של ההורים שלי.
בתמונה ההורים שלנו, אני ואחי ואחותינו הקטנה, כולם מחייכים ושמחים.
דיברתי, או לפחות ניסיתי כי הרוח לא נתנה לשום קול לצאת מפי,
אמרתי את המשפט האחרון שלי, את המחשבה האחרונה בקיום שלי.
אמרתי: "אני אוהב אתכם, להתראו..........
| |
הדברים הבאים אינם מבוססים על מקרה לא אמיתי שלא השתתפתי בו השבוע
אני לא יודע ממש איך להעביר את זה במילים אבל אני אנסה.
השתתפתי לא ממזמן בהפס"ד (הפרת סדר), לא הייתי שוץף לצדהמתפרע אלא לצד המשליט סדר.
ההפס"ד כמובן היה קולני מאוד ופרוע. אני הייתי שם ככוח עזר לשוטר, בתור תגבור ואבטחה.
הייתה הרגשה שאם לא ארחיק את האנשים הכל כך להוטים לספר לשוטר את הסיפור שלהם
אזי הם יפרקו את הרכב לגורמים, בין אם בדפיקות ובין אם בצעקות.
באותו זמן, לפני שחקרנו את העניין, המקומיים צעקו כי הגיעו כשני תריסר מתנחלים
ונכנסו לאחד הבתים, רצחו אישה, פצעו ילדים וניפצו חלונות.
כמו כן המתנחלים שרפו פח אשפה בצדו השני של הכפר.
הסיבות לשריפת הפח עדיין אינן ברורות ובתהליכי חקירה.
בזמן הצעקות הגיחו מן החורשה הסמוכה כארבעה מתנחלים
ומיד זכו למטח אבנים הנזרק ע"י המוקומיים ובידי כשישה מפעילי השמאל
הפצפיסטים והמתאבי אלימות שנכחו במקום ועודדו את המקומיים.
המתנחלים שהגיעו למקום, בין אם בשגגה, אם מסקרנות ואם מהתגרות,
נקלעו לתחרות זריקת אבנים לרוחק של המקומיים והפעילי שלום.
לאחר הרגעה מהירה ואסרטיבית של כוחות הצבא, נוצר קו רכבים שהיוו חיץ
בין המקומיים לבין המתנחלים, שהמקומיים תיארו בצורה ציורית ביותר
את ריטוש גופותיהם וביתורם בידם.
אני עצמי כרגע השתתפתי בקו החיילים שחסם את גישת המקומיים
והפעילים לצד שבו היו המתנחלים. ובעומדי שם גם זכיתי לשמוע
מפי בלונדינית נאה במיוחד ממוצא סקנדינבי (על כך העידה חולצה),
בחורה שאם היינו נפגשים בזמן ובמקום אחר, הייתי מבקש ממנה להיות אם ילדיי.
אבל לדאבוני שמעתי ממנה רק כי אני רוצח תינוקות ופאשיסט.
לא הגבתי מן הסתם אבל עמוק בליבי דמעתי ובכיתי,
בעיקר בגלל העובדה שההתמחות שלי הינה בשחיטה כשרה
של ילדים נוצרים לבני עור וכחולי עיניים בגילאי שמונה עד שניים עשר (למרות שאחי הקטן גם נראה כמו התיאור שלי).
אבל הפרט החשוב ביותר כי הם נשחטים שחיטה כשרה למהדרין בטקס שטני המהלל את אלוהי האופל.
דבר נוסף שעדיין לא ציינתי, אחד המתנחלים נפצע במהלך זריקת האבנים,
כנראה להיה מודע לכלל הברזל בתחרות העולם בהדיפת כדור ברזל,
המציין כי אין לעולם לעמוד על המגרש שנמצא בכיוון הזריקה אלא יש לעמוד ביציאים
או לפחות רחוק מהמקום שבו הכדו אמור ליפול, במקרה הזה היכן שהאבן אמורה ליפל.
על כל פנים, היה אדם אחד, שבפי הצבא נקרא פעיל שמאל קיצוני,
ואילו בפיו נקרא פעיל שלום, ואילו בפי נקרא פעיל אלים שמחפש להפעיל פעילות אלימה בצורה של פעילות פיסית אלימה למדי.
האדם כנראה דאג לשלומו של המתנחל, רצה לראות מה מצבו, אך חייל כלשהו חסם את דרכו ואת שדה הראיה שלו,
לכן אותו פעיל פעילויות אלימות ניסה להזיז את החייל הנ"ל הצידה,
אך אותו חייל לא נשמע ולכן הפעיל החליט לחנך אותו ונאלץ להביא לו סטירה, שתיים או שלוש.
דברים כאלו קורים. לאחר מכן לא מעט חיילים חשו את הצורך לחבק את אותו פעיל
ולשחק איתו תופסת, אפילו אחד שם עליו אזיקים בצחוק ופשוט לא הצליח לשחרר אותו.
לאחר שהעניינים נרגעו (שקר גס), הגענו לחקור את הבית המנותץ,
אבל את ההרוגה ואת הילדים הפצועים לא מצאנו.
היה פצוע אחד למקומיים, אבל היה מדובר בבחור שכנראה רצה לראות טוב יותר את המתרחש
ופשוט מעד במדרגות כשעלה לגג.
אירוע האהבה בין השכנים הנ"ל נגמר בחמישה נפגעים:
הראשון הינו המתנחל שנפצע מאבן.
השני, מקומי שמעד במדרגות.
השלישי, עבדכם הנאמן שליבו נשבר מאותה יפיפיה.
והשתיים האחרונות הינן שתי עזים שלקו בהלם וטופלו במקום.
ובזה נגמרת החקירה לעת זו.
אבל חקירת הפח השרוף עדיין נמשכת.....
הדברים הנ"ל הינם בדיה למיטב ידיעתי.
מוקדש למשטרת מרחב הר חברון,
הדברים נכתבו בלילה שלפני העזיבה שלי וכמה מהחברה אהבו את זה.
משתתף בצערכם ותודה על הזמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
