משהו , בנאלי כזה .

הדרך הכי ארוכה שעשיתי אי פעם , ובשקט חשוב לציין, הייתה האמת אתמול בערב בשעה 22:00 . היא לכאורה ארכה כ 2 דקות וחצי מהפתח של הבית חולים עד איפה שהשארתי את האוטו, אבל באמת שאתמול למדתי מה הוא נצח. 

יש סיטואציות בחיים שגורמות לך להגיד על הכל- לך לעזאזל יש דברים הרבה יותר חשובים בחיים האלה. מתי פעם אחרונה הקשבתי לאבא עד שהוא מסיים לספר את הבדיחה הלא כל כך מוצלחת שלו (בפעם האלף) תוך כדי שאני קוטעת אותו ואומרת לו , "יאללה אבא זה לא מצחיק, פעם הייתה קצת יותר שנון. ובכלל אני צריכה ללמוד. תסגור את הדלת אתה מפריע לי" . או חוסר התייחסות לאחות הקטנה - כבר לא כ"כ קטנה גיל 15 זה וואחד גיל, כשהיא באה להראות איזה ריקוד שהיא הכינה בעצמה, ולא רק שהוא סופר-מוצלח ומורכב היא הולכת ללמד את כל הבנות בקבוצה שלה וזה יהיה הריקוד שייפתח את המופע סיום. או בכלל להתייחס לסיפורים של אמא ,שאולי פואנטה זה לא הצד החזק שלה, כשהיא באה לספר בפעם המליון כמה הבוסית מרגיזה, כמה הבן של חברה שלה מוצלח, כמה נמאס לה שהכלים בכיור נערמים וכמה אבא רואה כדורגל תמיד. 

במציאות היום-יומית שלי,שלנו, אין לנו זמן לשים לב למה שקורה סביבנו.. ולפעמים אנחנו מפספסים כל כך הרבה. אבל זה לא תמיד אשמתנו, יש סוג של מרדף אחרי דבר לא יידוע- ספק הצלחה, ספק הערכה. מי יודע. אנחנו מין דור-מחורבן מוצלח כזה. כל המדיה והרשתות ידחפו אותנו קדימה באותה מידה שהם ישאירו אותנו במקום ואת חלקנו מאחורה. מזמן שחכנו מה זה להפגש אם יש טלפון, שירות וואטספ ואיך לא המקדש החברתי- הפייסוק. לא שאני תמימה, אני צורכת את זה כי זה נח ונגיש וכיף ומעניין וממכר ועוד מליארד דברים. אבל בוא נודע באמת שאת הרגעים שאתה תזכור זה לא הלייק או הסטטוס שהעלת או התמונה שכולם החמיאו לך שרזית או המערכת יחסים החדשה ,שנורא חשוב שהילד שהדרכת במחנה קיץ של הסוכנות בארה"ב, יראה שאתה נמצא בה. 

בשלושה שבועות האחרונים אני מסתגרת לי בבית, אור היום היחדי שאני רואה הוא מהלפטופ. אני יוצאת פה ושם לחדר כושר או לעבוד- כי חייבים. חברים זה באמת מותרות (למרות שלפי העידן החדש אין צורך) פה ושם כיף. אבל שטויות.. זאת תקופה וזה עובר. ובכלל זה המסלול שבחרתי. אז מה שנקרא- אני אעוף על זה. בין התבכיינות על התקופה לאמא, לחבר ולחברה אני מקבלת טלפון בשישי אחה"צ- שעות הקודש שלי אני מקבלת טלפון מידיד טוב שלי שמבשר שלי שאח של חברה שלנו עבר תאונת אופנוע אתמול בלילה, רחוב מקביל לבית שלי, והוא מאושפז במחלקת טיפול נמרץ במצב קריטי. 

מהרגעים האלה שמילים לא מתארות את ההרגשה. ועל כן אין לי יותר מידי מה לכתוב. 

ביקרנו אותם בראשון בערב, היו הרבה אנשים. חברים שלא ראיתי הרבה זמן סך הכל אווירה טובה, מנסים לצחוק ולגרום לה ולהורים לחייך טיפה אבל יודעים שזה עניין של זמן עד שהם ישברו שוב. אתמול בערב שהגענו לבקר שוב , ישבנו רק עם ההורים. הפעם לא צחקנו ובקושי דיברנו. היה קשה להביט להורים בעיינים האדומות- טרודות שלהם. שמבקשות יישועה. נואשות לשריד של תקווה.

בחיים שלי לא היה רגע שכל כך רציתי לעזור למישהו ולא יכלתי לעשות כלום- כמו אתמול. התחושת החוסר אונים המנוונת הזאת שבאמת אין לי מה לעשות בשביל לשנות את המצב. האבא אדום ועצבני פשוט רצה שנלך כי הוא רצה "ללכת לישון". אני בטוחה שברגעים כאלה לישון מקבל משמעות שונה לגמרי. והאמא התמוטטה שם לחלוטין גלים של דמעות שרק התבגרו לקולות של חנק. ופשוט לאף אחד לא היה מה להגיד- שתוציא. העיקר שתוציא. אנחנו בני אדם חלשים סך הכל. אספנו את עצמנו והלכנו לכיון החניה- אני, החברה , אמא שלה והידיד לעבר החנייה. 

כשהלכתי חשבתי כשאני חוזרת הביתה, אני מתיישבת ומקשיבה לבדיחה של אבא שלי עד הסוף וצוחקת ואומרת לו- אתה יודע שבשבילי את מלך העולם? מהשיר שהוא כל כך אוהב. מבקשת מאחותי שתראה לי את הריקוד עד הסוף ואז שוב . ואת הריקוד הישן שהבטחתי לה שאני אראה אבל אף פעם לא קיימתי. וכמובן מקשיבה לכל הסיפורים של אמא- אפילו עד 1 בלילה. ויושבת לידה במטבח כשהיא מבשלת לי את המרק שאני הכי אוהבת. ומקשיבה להכל. גומעת ונוצרת כל מילה ומילה. ופשוט מחבקת אותה. אוי החיים הם קצרים מידי. 

התחלנו לסוע לנו לעבר היעד- הבית. אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהוג בגלל הגשם שלא הפסיק. באמת הרגשתי אפילו שהוא מטשטש אותי וחודר מעבר לאוטו פנימה. הפעלתי את המגבים הקדמיים והאחוריים ושום דבר לא הפסיק את השצף הזה. משום מה לא נלחצתי, למרות שאני לא חובבת כבישים מהירים וגשם זלעפות. כעבור כמה דקות הידיד שלי אומר לי- "את מוכנה לכבות את המגבים אם לא יורד גשם..? "... לקח לי כמה דקות להבין שהגשם שיירד זה דמעות. התווסף לו עוד רגע מלחיץ ומדאיג לאוסף. אבל אני בטוחה שאני אזכור גם את זה לעד. 

יש רגעים שאנחנו חושבים שאם נעצור לרגע העולם יתמוטט. העולם על כול יתרונותיו לא בדיוק סובב סביב רצונתינו. כל יום הוא סוג של סימן שאנחנו הצלחנו לשרוד. וזה המון.