בין הסורגים-החיים ככלא

אבא, עם השנים המרחק גדל ואתה דואה מעלה מעלה

חשבתי היום, מה שונה השנה, כל שנה עצוב, כל שנה זוכרים, חושבים ותוהים מה היה אם לא היה.

הבנתי, השנה-אני שונה, החיים השתנו.

התגייסתי, אני משרתת בצבא. בצבא שלקח אותך ממני.

בצבא החזק בחיל האוויר, לומדת על מטוסים ודרגות ובסיסים וחושבת עליך נוסע רחוק.

השנה תומר התחתן ובקרוב יהיה אבא, ממש כמו שהיית אתה.

ואמא נראית עצובה השנה, אין לה עם מי לחלוק את האושר ואת החוויה

אני רואה את העצב והזכרון בפניה ויודעת שאין בכוחי לעזור ונסדקת.

אז מה אבא, עוד יום זכרון, אותה תמונה יוצאת מן ארון ומסתכלת בקרירות לעברי ובמבט בוחן-

איך היית עד עכשיו?איך התנהגת?איך בצבא ילדה?

אני יודעת שלו יכולת, היית מחבק ובוכה איתי.

שוב אני מנסה לשמוח ושוקעת בזכרון של עצב ובדידות וגורל

אני לא רוצה להיות לבד, לא רוצה רחמים, לא רוצה רגשות אשם, רוצה משהו אחר.

המכתב הזה נכתב בדמעות.

דמעות של עצב, של שמחה, של זכרון, של פריחה, של בגרות, של אהבה ושל פחד.

אז אני אמשיך בדרכי, בתקווה שזו-תמשיך את שלך.