עברו שנים מאז שהייתי פה ועושה רושם ששום דבר לא השתנה. הימים עוברים, הופכים בטעות לחודשים ושנים ואני אותו פאקינג דבר.
לא מתבגרת ולא מתקדמת.
וגם אם אני מחמירה עם עצמי קצת יותר מידי ברגע זה... זה לא משנה את העובדה שהרגש שלי תקוע, בדיוק כמו לפני 4 שנים.
שרבתי אתמול עם אמא שלי וזה היה מספיק בשביל לחרבן לי את המצב רוח ליומיים.
וכל השנים האחרונות של הלימודים המיותרים האלה, לא מרגישה שהרווחתי מזה כלום, לא בטוחה שאתעסק בזה בחיי, לא מעוניינת לחזור למוסד המטופש הזה ובעיקר, כל זה לא משנה.
זה מעצבן אותי שצריך לעשות דברים כי צריך. כי ככה לימדו אותי, כמו העובדים קשיי היום של שני דורות אחורה. אין אופציות, עדיף שלא לחשוב מחוץ לקופסא ותלם.
ארררררררג עם התלם הזה.
לא נועדתי אליו ולא התחברתי אליו מעולם.
אבל גם לא הצלחתי ליצור את המציאות שלי בתוך העולם המזדיין הזה וכל מה שנשאר לי זה בלבול. בלבול קשה לאללה ותחושת חוסר וחוסר אונים ואובדן ואובדן עצות וחלל ובעיקר כלום.
כל מי שמכיר אותי אוהב אותי, אני נשבעת. זה כי אני ממש ממממממש נחמדה לכולם ותמיד אנסה לגרום לכולם לחייך ולחבק ולאהוב.
ובחיים שלי לא עבדתי על משהו קשה כל כך כמו הבדידות שאני מרגישה היום.
מרגישה אותה כבר כמה שנים, אבל מידי פעם אני מבינה כמה עמוק הבור הזה שהכנתי לי.
שום דבר לא מעניין אותי, לא נורא, זה בקטנה זה הסטטוס קוו כבר מאז ומעולם, לא? למה להתחיל לדאוג מזה עכשיו?
אני מוקפת בחברים הבנים שלי, שאף אחד מהם לא מזיז לי כלום, ואולי זה טוב, אבל מה יש מעבר?
למרות שגם זה קצת שקר. נע ונד בין מזיז ללא מזיז.זה יותר בין לא מזיז ל-הלוואי והיה מזיז. לא יודעת למי אפילו.
מזמן לא אכלתי כל כך הרבה סרטים ושום דבר בעצם לא קרה. אני פשוט שונאת את המציאות ולא יודעת איך לצאת ממנה. ודווקא קורים גם דברים טובים שמחממים לי את הלב וממלאים אותי באמונה בעצמי ובכיף. אבל זה כאילו העבודה המספקת הזאת נזכרה מאוחר מידי ועושה מעט מידי.
ואולי אני כועסת על המלחמה ועל הטילים ועל ההפסקת אש ועל החזרה לשגרה. עד עכשיו היה לי "תירוץ" ללחץ ולשנאה לעולם. ועכשיו עוד פעם מכריחים אותי להעמיד פנים שברגע שהכל נגמר רשמית, אז גם מבפנים הכל רגוע.
לא. כלום לא רגוע. אם הייתי יכולה הייתי במקום אחר. אחר ורחוק ויפה וירוק.
ואני לא יכולה שלא לחזור ולחשוב עליו, שמה באירופה. רגוע וטוב לו.
ובאמת שיהיה לו טוב, רק חבל שהוא דפק כל טיפת אמון שהיתה לי באנושות. והוא לא היה היחידי בכלל
ואני רוצה להיות הבוגרת. זאת שמחזיקה עבודה בזמן הלימודים ויש לה הרבה חברים ובן זוג ועתיד. יש לי תואר פרוס עבודה במלצרות ופחד ממגע אנושי. מפתיחות אמיתית.
כמה זמן לא מצאתי מישהו שהיה בא לי באמת ובתמים לפתוח את הלב בפניו. לבכות כמו שאני עושה ביומיים האחרונים בשקט ולבד. וזה לא חייב להיות בן זוג, אני מוכנה לקבל כל סוג של תמיכה. אבל כל העולם המזדיין הזה כל כך רגיל שאני התומכת ואיתי מתייעצים ואני גורמת לחיוכים וחיבוקים ואנרגיות חיוביות.
ומה קורה כשלי נגמר?
שאני מושכת על אדים כבר יותר מידי זמן.
והסינוס הזה של הרגשות הלא הגיוניים בא והולך וחוזר ומתגבר וכל פעם אני עדיין לבד.
אני לא מבינה את זה.
חיברתי בין כל כך הרבה אנשים, אבל כנראה שאני לא טובה בזה כמו שחשבתי.
והמוח בורח- מה לעזאזל אני עושה כל כך לא בסדר. איך יכול להיות שכל מי שהיה קרוב אלי כבר מסודר וערוך וזוגי ורגוע ושלם? אני נשבעת שלא יכול להיות שאני כזאת גרועה. אבל זה לא שניסיתי ולא הצליח, זה שלא היה מה לנסות. כבר כל כך הרבה זמן. משעשע שאני לומדת על הלב, פיזיולוגיה מערכות וכל הבולשיט הזה. אבל הוא מרגיש דברים מפגרים אני נשבעת.
והנזיר אמר לנשום. אל תוך הכיווץ פשוט להכניס הרבה אוויר מהאף ולהוציא מהפה. כשהאף סתום זה פועל פחות.
אני משתגעת. אני מרגישה שאני משתגעת לעזאזל. ואני מרגישה שאין לי עם מי לדבר למרות כל החברים.
בתכלס, מי מהם אשכרה מכיר אותי? מי יודע מעבר לשטחי? מעבר ללזכור דברים שסיפרתי.
כשחבר מזהה עלי משהו שהיה מתחת להבעה, אין מופתעת ממני. אבל על מי אני עובדת, זה קרה פעם אחת בשנה האחרונה, וגם אז התחמקתי.
ואני משתגעת מעצמי, מכל הזמן שבזבזתי ואני מבזבזת על סתם לשבת ולחשוב על סתם לכתוב על להריץ סנריוז בראש. קומי ותעשי עם עצמך משהו.
תפסיקי לפחד.
זה הרגש הכי גדול וחזק שלי.
אני פוחדת לאללה ואני אפילו לא יודעת ממה. זה לא המוות וזה לא החיים. זה פשוט ההוויה. היא הורגת אותי. אני לא מבינה, אני מרגישה שאני לא טובה בזה ואם יש משהו שאני שונאת זה לעשות משהו שאני לא טובה בו. אני מעדיפה לשבת בצד. שזאת טעות ואני יודעת את זה אבל יש דברים שלוקח שנים לשנות.
קשה לי פה. רק בא לי אחר. אבל אני תקועה במבנה הקבוע הזה לשנה הקרובה כמו שזה נראה. אין לי דרך לשנות את זה. זאת הדרך היחידה להמשיך הלאה, לסיים את החרא הנוכחי. וכמה שלא היה בא לי לפני שהיתה מלחמה, עכשיו בא לי עוד פחות. פתאום זכרונות של שנים של קשיים בריכוז ובישיבה ובהתמקדות חוזרים לי לחיים. ואין לי לאן לנתב את כל הכעס והכאב שהדחקתי עוד מאז.
כמה אני טובה בלהדחיק ולהסתיר ולהעמיד פנים שהכל פאקינג פיצ'י.
רק בא לי לשבור משהו, לזרוק אותו מגבוה ולראות אותו מתנפץ. אולי לשרוף אותו אחר כך. נמאס לי ממי שאני. למרות שיגידו שאני אחלה. או יותר. ממש ממש נמאס לי ואין לי כוח יותר.
כינוי:
Above and Beyond
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
