עובד אל תיגע |
| 9/2006
בלוגולדת סוף
לפני שנה בדיוק עלה הבלוג הזה לאוויר, עם המון תוכניות וקצת ציפיות.
פתחתי אותו בעיקר כי נורא אהבתי לקרוא בלוגים של אחרים, ולהגיב אצלם, ורציתי להיות בחבר'ה, נוכחות אינטרנטית שכזו :-)
גם העובדה שהחייתי את הכתיבה שלי, עניין שלא הייתי מודעת אליו יותר מעשר שנים, תרמה להתרגשות.
ומאז - הרבה פוסטים זרמו בבלוגיה. מעט מאוד מהם אצלי :-) לפעמים כי לא היה לי מה לכתוב, לפעמים לא היה זמן, ובשבועות האחרונים - סתם, כי לא מתחשק. יש לי המון מה להגיד, לחלוק, לדבר - אבל לא בפורמט הזה. יותר מדי פעמים בזמן האחרון התחשק לי פשוט לכתוב: "מי שמעוניין לשמוע מה באמת קרה, מוזמן בחמימות ליצור קשר אישי יותר". אני קנאית מדי לפרטיותי ולא מפסיק בטוחה בעצמי כדי לכתוב פה משהו שלא נפרד ממני בכמה דרגות לפחות.
אז זהו. אני לא אמחוק את הבלוג, מישהו עוד עלול לחפש בגוגל כמה דברים מפתיעים ולהיקלע לפה, ואת זה אני הכי אוהבת. ואולי אולי יתחשק לי לכתוב פה משהו שוב פעם.
לעומת זאת, אני אתחיל להגיב בשצף קצף. ממילא תמיד אהבתי את הפורמט של התגובה יותר. יש משהו במגבלת ה 1000 תווים הזו שמזזקת חומר טוב ;-), וחוצמזה יש כאן המון אנשים שאני אוהבת ורוצה להישאר איתם בקשר. אף פעם לא הייתי טובה בקבוצות גדולות.
מה הסיכום? 365 יום, 40 פוסטים, 20 מנויים. הרבה בלוגרים שראיתי במפגשים, וכמה שנוצר איתם קשר אישי (סארסי, קצה, חברות של קצה). פעם אחת בנושא החם. סיפוק מכתיבה טובה, אהבה חדשה לחרוזים. הבנה חדשה של יצירת סיפור, התמחות ב paintbrush של windows. שלוש חברות מ"החיים האמיתיים" שהזמנתי לקרוא, ואחד שמצא אותי בעצמו. הערצה עיוורת ל"האוס" שהולך ומשתבח עם הגיל. אפילו השתתפות בפרוייקט או שניים.
תודה רבה שקראתם, ושנה טובה.
נתראה אצלכם,
ג'ייני דיר
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
