ואתם המשכתם לבקר בסלון שלי, שהפך לחדר הפסיכותרפיה. יומני היקר, הפרטי הזה, קרם עור וגידים, והשתדלתי לגדל ולטפח אותו באהבה. חיכיתי לשעות הלילה המאוחרות כדי להמשיך ולספר לכם על האירועים המרגשים, העוצמתיים כל כך אותם חווים הצוותים הרפואיים יום יום, בעולם האמיתי. אולם עם הזמן חשתי שההרפתקאה הזו מיצתה את עצמה. הזמן הפנוי שלי הלך ואזל, והבנתי שאם לא אקדיש את כל כולי לבלוג הזה, הוא יילך ויקמל.

יש טעמים שנשארים איתך כל החיים. כך גם המסע הזה, שעדיין לא נגמר. ממש לפני פרידה, מגיע לכם, אלה שעדיין לא צירפו אחד לאחד את שלל הרמזים, לדעת מי הוא "דוק" האמיתי. קוראים לו איתי גל, הוא היה סטאז'ר במרכז רפואי רבין, מקום שהפך עד מהרה לבית השני והאהוב שלי. בין תורנות ליום מחלקה, שימשתי ועדיין, כתב הבריאות ומנהל הפורומים באתר של המדינה - ynet כמובן, כתב רפואי במגזין הבריאות "מנטה", וכתב במוסף הבריאות של "ידיעות אחרונות". מידי יום ג' ב-19:45, אני גם מגיש פינת חדשות בתוכנית "לבריאות" ברשת ב'.

בתום הסטאז' עברתי לבית חולים לילדים קסום ונפלא, במרכז הארץ, בדרך חדשה ונפלאה, הפעם כרופא אמיתי. אנחנו נפרדים מעל במה זו, אבל בטח עוד ניפגש, בין דפי העיתון, מעל גלי האתר, או מאחורי הסטטוסקופ. עד אז תודה לכולכם על שליוויתם אותי בנאמנות, תודה על שריגשתם, חיבקתם, והקשבתם. שמרו על עצמכם.

                                                שלכם,

                                                            דוק