if I prove myself here, I'll prove it anywhere

אולי לחזור לבלוג הזה היה רעיון לא כל כך טוב, בהתחשב בעובדה שהוא דפק לי את החיים לא מעט פעמים, אבל אני מעדיפה לחזור שוב, כאדם חדש (ואולי אפילו טוב יותר) ולראות במה טעיתי ולא להתכחש לדברים שהפכו אותי למה שאני היום. כמה נדוש שזה נשמע.

עכשיו כבר סיימתי תיכון ועוד שנייה בצבא, עוד סיבה לחזור לכאן, המקום שאיתו התחלתי את התיכון.

לראות איך התבגרתי, איך נפלתי, קמתי, צחקתי, בכיתי וכעסתי וכל זה בארבע השנים השנויות במחלוקת של התיכון.

אני כבר שנה וארבעה חודשים עם בן זוגי לחיים; אביב.

עברנו כל כך הרבה בשנה ומשהו האלה שזה כבר נהייה כמו להיות נישואים, אבל כיף ולא משעמם.

אנחנו רוצים לעבור לגור ביחד אחרי הצבא ולעשות טיול עם קראוון ברחבי ארצות הברית, אנחנו נדושים אבל לאף אחד לא קרה כלום מלחלום.

החברים שהיו לי פעם הם לא מי שהם עכשיו, גם איתם רבתי, השלמתי והתרחקתי לאט לאט כהרגלי המגונה אבל אני שמחה להגיד שאני לא שונאת אף אחד מהם, לא שומרת טינה לאף אחד ושהתיכון רק עזר לי להבין מי באמת יעמוד לצידי תמיד ומי באמת שווה לי לעמוד לצידו.

אנשים שלא הייתי חושבת מעולם שאהיה חברה שלהם אי פעם בחיי נהיו חברים טובים שלי שאיתם אני יושבת כמעט כל יום וצוחקת ומדברת.

עם כמה שזה מפתיע, זה בעצם לא כל כך מפתיע, כי גם מעולם לא חשבתי שאהיה חברה של אביב, הילד שהכי פחדתי ממנו בימי התיכון, הוא היה נראה בריון ואלים ולא נחמד, אבל אני שמחה שגיליתי שזה לגמרי להפך.

אני מודה ומתוודה שנשארו לי 2 אנשים שהם הכי חשובים לי מהכל, אנשים שאני יודעת שיהיו שם לצידי תמיד, אנשים שאני יודעת שיתקשרו כשהם יצאו לחמשוש, אנשים שאני אבכה בגיוס שלהם ואתגעגע לדבר איתם כשהם יהיו הרחק ממני.

אחד האנשים האלה הוא, כמובן, אביב. השני הוא מישהו שאם הוא יראה את זה הוא יבין את זה לבד.

אביב ואני התחלנו לצאת בלילות עם החברים שלנו, ופחות להיות לבד. זה פגע בנו בהתחלה כי לא כל כך התייחסנו אחד לשני בהיותנו עם עוד אנשים אבל דיברנו על זה וזה השתנה.

אנחנו מדברים על הכל, מתייעצים ומספרים על היום שהיה. בד"כ אביב מספר לי מה היה לו בעבודה כי אני לא עובדת ויושבת בבית בחוסר מעש רוב היום.

פעם היינו מדברים אבל היום אנחנו יותר רגועים, לא רבים על כל סנטימטר בזוגיות, מצאתי את הרוגע שלי ואני לא קופצת מכל דבר, ואם אני קופצת אז רק בטון רגוע. קודם שואלת ואז מגיבה ולא קודם מגיבה, אחרי זה מתחרטת, אחרי זה בוכה ואחרי זה משלימה.

אני שמחה שהתבגרתי ושכבר לא איכפת לי מה חושבים עליי.

אני עוד יותר שמחה שמישהו עזר לי בכל זה, מישהו ששינה אותי אבל גם קיבל אותי כפי שאני.

זאת זכות להיות עם אביב, להיות חלק ממנו ושהוא חלק ממני.

אפילו אם זה לא נראה שאני מוכנה לתת בשבילו הכל אני רוצה שהוא ידע שזה כן ככה. אפילו שהוא לא קורא פה אני כמעט בטוחה שהוא יודע, ואם הוא לא אז אני אגיד לו מחר כשאני אראה אותו.

לא רק שאני אוהבת אותו בתור בן זוג אלא גם בתור חבר טוב.

לא יכלתי לבקש מישהו יותר טוב שיכנס לי לחיים, אפילו אם הוא שינה לי אותם- העיקר שהוא היה חלק מזה ועשה אותם אפילו טובים יותר.