זוכרת? / אבי

זוכרת איך היינו?

את, שטענת שאהבת אותי.

את, שאמרת שאת רק שלי.

כן את, שכשחייכת המסת לי את הלב.

ואת, שגרמת לי לכל כך הרבה כאב.

ואני, שישבתי וחיכיתי לך כל היום.

אני, שדמותך ביקרה אותי בכל לילה בחלום.

כן אני, שלפעמים הייתי קצת קנאי.

ואני, שאהבתי אותך ללא כל תנאי.

ותראי אותנו עכשיו...

את, שבכל סוף שבוע מישהו אחר מבקרת.

את, שאפילו משפחתך חושבת שאת מישהי אחרת.

כן את, שחשבת שאחכה לך לעד.

ואת, שנשארת עכשיו בלי אף אחד.

ואני, שמחכה כל יום למישהי אחרת.

אני, שאצלי אהבה היא כבר מזמן מילה שלא קיימת.

כן אני, שמנצל כל שניה ושניה ביום.

ואני, שכבר לא מפחד יותר בלילה לחלום.

ופתאום הקנאה כבר לא רק אצלי.

ופתאום את כל כך רוצה שוב להיות איתי.

ואת כל כך מופתעת שאני כבר לא רוצה.

את מבינה, פיספסת, תתמודדי עם זה.

כי אני מביט קדימה, לעתיד הכה קרוב,

ואת נאחזת בנוסטלגיה, שכל כך עושה לך טוב.

וכאן הסיפור שלי ושלך נגמר,

מבחינתי זה עוד ארוע שהיה לי בעבר.

קבור בזכרון, קבור בדמיון,

סיפור על אהבה, שלימדה אותי המון.

ומה יהיה "איתנו"?, את שואלת אותי עכשיו.

זה פשוט, תביני, אני במזרח ואת במערב.

ואולי עוד נדבר, ואולי עוד נתראה,

אבל את חייבת להבין, שאצלי כלום לא ישתנה.

[סוף סוף היא יצאה לי מהחיים]

חולם / אבי

עבר כבר חודש... חודש שלם, חודש שאני בלעדיך...

חודש שבכל יום בו אני לא מפסיק לחשוב עליך.

חודש שבו אני מדמיין, איך רציתי שיהיה.

וחודש שבו אני יודע שזה ממש לא משנה.

חודש שבו אני מרגיש מוזר, לא יודע מה נסגר.

כל מבט לצד אחר, ואני מרגיש אדם אחר.

מסתכל על בחורות, חדשות וישנות.

מנסה לפתח משהו, אבל פשוט אין רגשות.

אפילו לאחרונה, כשמתחיל אצלי משהו נפלא.

אני רק חושב עליך, ומרגיש כל כך נורא.

ומתייסר כל הלילה, במחשבות על המיטה.

חולם לי רק עליך , חולם על אהבה.

זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכול.

מנסה לשכוח אותך כבר כל כך הרבה זמן ואת פשוט מתעקשת להישאר לי בראש, להישאר אצלי בלב...

אפילו לאחרונה כשיצא לי לבלות עם מישהי, ילדה מדהימה, שאני נמשך אליה, באמת שאפילו הרגשתי איתה קליק קטן באותו הערב.

וכל פעם שהתקרבתי אליה, הסתכלתי בעיניה ורציתי לנשקה... חשבתי עליך...

אני לא רוצה שזה יהיה ככה! אני פשוט לא רוצה.

תצאי לי כבר מהחיים!

די! 

דו-שיח בין אם ובנה...השאריות מהמלחמה.


ילד: אמא, למה אנחנו עוזבים?

אמא: חמוד, אי אפשר להמשיך לחיות במקלטים.

ילד: אבל אמא, כאן אנחנו חיים.
ומה נעשה עם הכלב ושני החתולים?

אמא: מצטערת בני, אין לנו ברירה.
מוכרים לעבור לגור אצל אחותי בדירה.
כי אצלה בעיר, אין מלחמה.

ילד: אבל אימא, איך אפשר לעזוב?
אחי הגדול עוד לא חזר מהצבא!

אמא: אני יודעת בני, אבל תבין, זוהי מלחמה.
הוא שומר עלינו מהחזית, כדי שלא ניפגע.

ילד: אבל איך זה בכלל קרה? מה עשינו לחיזבאללה?

אמא: לא עשינו כלום, הם פשוט רוצים לקחת לנו את המדינה.

ילד: אבל למה?, היא כל כך קטנה!
למה לא את רוסיה? היא נראת כל כך גדולה על המפה.

אמא: אני לא יודעת, ככה הם החליטו.
כראה שהם לא אוהבים אותנו, אך זוהי לא אשמתך.

ילד: אבל למה לפגוע? יש כל כך הרבה הרוגים!
איך הם יכולים לקחת כל כך הרבה חיים?

אמא: ...

ילד: אמא, למה את בוכה?

אמא: אני לא, אני רק עייפה, בוא נלך, אבא מחכה בחנייה.

ילד: אני מקווה שנוכל לחזור מהר, כשתסתיים כבר המלחמה.

אמא: גם אני ילדון שלי. ועכשיו בוא נמהר, לפני ששוב תופעל האזעקה

"כשאנשים קטנים עושים צל גדול,

סימן שהשמש שוקעת".