*להקשיב~להבין~לאהוב*

אז קראת לי שוב לת"א וסיימנו את זה פנים מול פנים,

ידעתי שאתה שוב מתכוון להגיד את אותן המילים - אנחנו נפרדים.

רק עכשיו אחרי ארבעה חודשים אני מתחילה לעכל את הפרידה,

יותר לא אסע ברכבת שעתיים וחצי עד למוצקין הרחוקה למען אותה האהבה.

הדבר שהכי מפחיד אותי עכשיו זה מה שפחדתי ממנו מהתחלה - שנאבד אחד את השניה,

הבטחת לי שזה לא יקרה,ורק בגלל זה הסכמתי איכשהו לשחרר אותך.

כואב לי פתאום לנסות ולהיזכר בך ולהבין שרק חלקים קטנים מפגישות ישנות נשארו,

שאני צריכה להפעיל חזק את החושים כדי להעלות זיכרונות שחשבתי שלעד נחרטו.

כל פעם שאני מדברת איתך בפלאפון (בפעמים שאתה עונה) אני נושכת את הלשון כדי להחזיק את הדמעות ,

זה לא שאתה שומע את הכאב,הרי אני תמיד שומרת על חזות קשוחה,לי אסור לבכות.

לא בכיתי גם באותו יום רחוק שבישרת לי את הבשורה החד משמעית שנראתה חסרת משמעות,

לא עיכלתי שום דבר והחלטתי לחיות בהכחשה,אפילו ניסיתי לשכנע אותך לחכות עוד קצת,לנסות.

אמרת לי שכנראה שההורים שלך צדקו כשהם אמרו בהתחלה שזה לא יעבוד ביננו גם ככה,ושהקטע עם הפרידה הוא סופי,

לא הבנתי למה אמרת את זה, כי מבחינתי זה עבד במשך שנה שלמה,לפחות זו ההרגשה שלי.

קשה לי נורא עם כל העניין הזה ועכשיו אני מבינה למה החברות אמרו לי שזה יכאב יותר אם אני לא ארגיש את זה עכשיו,

הרי כל הזמן הזה כאילו עברתי הלאה,הייתי בהכחשה מטורפת,הן הזהירו אותי שכשזה יבוא זה יותר יכאב.

אבל העדפתי להתעלם ולהמשיך להדחיק,הרי ביננו ממתי אני מקשיבה לעצות שיעזרו לי בסופו של דבר?

אני תמיד גורמת לעצמי להגיע למצבים שיכאיבו לי הכי שאפשר.

אני עדיין לא בוכה עלייך,אין לי מתי ואיפה,גם עכשיו אני עוצרת את הדמעות ונושכת את השפתיים,

הקוצ'ולו שלך תמיד ידעה לשמור על חיוך,גם אם לא חייכתי מבפנים וזה היה רק בשביל אחרים.

הרגשתי שאם אני אבכה לידך באותו יום בת"א אני אגרום לכך שזה יכאיב לך עוד יותר,וזה הדבר האחרון שרציתי לעשות,

ידעתי שגם ככה קשה לך עם כל העניין הזה ושכואב לך לפגוע בי ככה,ושסתם יכאיבו לך הדמעות.

אז הדמעות נאגרו מאז ואני לא נותנת להם לצאת החוצה,לפעמים בלילה לפני השינה אני מסכימה להן להרטיב את הכרית,

אבל מהר מאוד אני עוצרת את עצמי,הרי ברגע שאני אתחיל לבכות אני לא אפסיק,אז אני בוכה חרישית.

רק עכשיו כשאני כותבת את מה שרציתי לכתוב מזמן אני מסכימה לדמעות לרדת לאט על הלחיים העצובות,

וזה קורה רק בגלל שאת הדמעות כבר לא ניתן לעצור,אחרי שנעלתי את הדלת והחלטתי שגם לי מותר לבכות.

הרי אני תמיד עם חיוך,ככה מכירים אותי,זאת שלא מפסיקה לחייך,האנרגטית,הקופצנית,זאת שלא שותקת לדקה,

רק איתך הייתי שותקת,הייתי נהנית לשתוק איתך,כי מבט אחד ממך היה כמו שיחת נפש ארוכה.

אני כותבת את זה כי אני יודעת שזה מה שאני צריכה,אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי,

אם אני לא אוציא את הרגשות האלה הם ישארו בפנים לתקופה ארוכה,ואני לא רוצה לכלוא את הלב שלי.

לא עשיתי משהו רע שאני צריכה להעניש את עצמי,הרי מותר לי לבכות ואפילו רצוי,זה טוב וזה משחרר,

אבל זה מחייב אותי להתמודד עם דברים שאני מעדיפה לשים בצד ולא להתייחס אליהם,לשמור אותם לזמן אחר.

אני אפילו לימדתי את עצמי לבכות בצורה שתאפשר לי להיראות כאילו לא בכיתי במידה ואני צריכה לצאת למשפחה,

אני פשוט נותנת לדמעות לזרום על הלחי עד שיתייבשו,לא משפשפת את העיניים פן יאדימו וממשיכה הלאה כאילו כלום לא קרה.

אני בכלל לא בטוחה מהו הסדר שבו אני צריכה לרשום,להתחיל בקורות של הקשר שלנו,ולסיים בפרידה?

או דווקא מהסוף ולחזור לאט לאט לקטעים המשמעותיים,דרך בעיות המרחק ולהגיע להתחלה.

אני חושבת שהחלק הזה של הפאזל ייאלץ להמתין בתקווה שיהיה לי את הכוח והרצון להמשיך ולחפש את החלק הבא בתקווה להשלים את הפאזל ולהבין מה אני מרגישה.