פוהו, פוחו, פורו, לא משנה איך תבטאו את זה- אני יכולה להגיד לכם שאני לא מצליחה לרקוד את זה.

כבר שנתיים שאני כאן בארץ זו שהשמש טיפחה כמו הגיעה ממו חלציה, ולמסקנה הגעתי שלושה ימים אחרי הנחיתה. פוהו זה לא הקטע שלי.

אבל, כמובן, כמו כל גחמת טבע, מצאתי את עצמי רוקדת את זה בכל מקרה.

ועכשיו, אפרט.

פוהו זה מין ריקוד מסובך בריזילאי. האמת, זה לא באמת מסובך. יש צעד בסיסי וככל שאתה יודע לעשות דברים כמו סיבובים מיוחדים,ספליטים, נענועי ישבן מומרצים וכדומה, כך הרמה שלך עולה.

תמיד הבטתי בקנאה בכל אותם יצורים שרוקדים פוהו במסיבה. אתם מבינים, פוהו זה ריקוד באמת יפה, כששני הרקדנים יודעים לרקוד.

אבל אני? לרקוד? אממ... אולי נשב נדבר על זה על כוס קפה, אולי אח"כ נקפוץ לסרט ובסוף היום נלך הביתה לישון ונשכח מהעניין? כי באמת, לי אין קורדינציה בגרוש. אני כנראה אהרוג מישהו בדרך באיזו הנפת רגל מסוכנת. לא חבל? חיי אדם זה דבר יקר!

אבל התירוצים האלה לא שיכנעו את חברתי החביבה, פרולה. היא החליטה שאני אלך לישעור פוהו ויהי מה. אז אחרי שיכנועים רבים, כמה הצעות מגונות, ויכול להיות שהתקיימו שם דברים לא חוקיים בהכרח עליהם לא ארחיב את הדיבור כאן, הבטחתי שאבוא. פרולה, מאושרת ועם קצת ריר מהצד של הפה (אהמ... ^^') קיפצצה ואמרה לי שהשיעור מתחיל ב-5, אבל אף אחד לא באמת בא עד לפחות 6. בסדר, יום שבת בערב, רידל מחוץ לעיר, מה איכפת לי? מקסימום אני אדבק לקיר ואעשה קולות של טיח.

6 ועשרים, אני שם. בנות בחצאיות קטנטנות שיותר מזכירות לי את המבנה של חגורה ובנים עם מכנסיים רחבים לא ארוכים מידי, הכל עוד נראה בסדר. חששותי התחילו כשנכנסתי לבניין ולא מצאתי את פרולה. עברתי בין הרוקדים הנלהבים (תנו לי רק לציין שהם רוקדים טוב. ממש אבל. מהסוג שגורם לך להחזיק חזק את הסכין בתיק) חיפשתי אותה, ללא הצלחה.

ובכן, בסדר. פשוט נשאל את אחד מהאלה עם השרשרת האדומה (מה שאומר- מדריכים) מה פה קורה פה.

אז כן, אחד מאדומי השרשרת אמר לי שהשיעור למתחילים בדיוק נגמר, ועכשיו, כמה נחמד, יש זמן חופשי בו כולם רוקדים עם כולם. מה יכולתי לעשות? כבר שילמתי חמש ריאל לכניסה. לפחות שאני אלמד משהו.

רק הבעיה היא שבשעה החופשית הזאת, הבנות יושבות על ספסל, מחכות שמישהו יבקש מהן לרקוד. ואז, רוקדים. ואני לא יודעת לרקוד, אם מישהו זוכר. אני קרשית, חסרת חוש קצב, בבקשה! על מי אתם עובדים?!

טוב, נו. ננסה. אז אני יושבת לי, מבט תמים, מנסה לעשות קולות של טיח אבל הדבר היחיד שיצא לי זה כחכוח גרוני מגעיל של ליחה. עד שאחד הבנים מבקש ממני לרקוד. אז אני מזהירה את היצור שאני לא בדיוק יודעת לרקוד, שלמען האמת אפילו לשיעור הבסיסי למתחילים לא הלכתי, ושבאמת, הכי משתלם בשבילו יהיה לחוס על חייו ולבקש מהנחמדה הזאת שם בפינה עם החצאית הקצרה, כי היא בטח לא תהווה כזה סיכון. הוא מנפנף את הזהורתיי לכל הרוחות במבט מפקפק , מושך אותי ביד ומתחיל לרקוד. בפוהו הגבר מוביל, כל הזמן. לבת זה הרבה יותר קל. לא שזה שינה משהו. ראיתי את הכאב בעיניו. כשנגמר השיר הוא ברח כלכך מהר שאני יכולה להשבע שנשאר ענן אבק קטן.

וכך הלאה.

בסופו של דבר, זו ללא ספק הייתה אחת החוויות שהראתה לי עד כמה התרבות הברזילאית היא מסובכת, מורכבת, עמוקה.

פרולה הבריזה לי. אני אשטוף אותה אח"כ על זה.

אני ממש עייפהת אז אני אלך לישון. פוסטים?.... נהההה... אולי מחר...

אוטוטו יוצר הארי פוטר 7! כלכך הולכת לישון מול החנות בלילה לפני שהוא יוצא *חיוך מרוצה*

עד כאן

אני