מחר מתחיל החופש. בדיוק ב-12 בצהריים. אחרי הבגרות האחרונה.

אבל ללמוד- ללמוד הפסקתי כבר מזמן. באמת שאין לי כוח יותר. עוד קריאה אחת של החומר היום ואני "מוכנה" לבגרות.

הדברים עם המותק שלי הסתדרו קצת. לא דיברתי איתו על כל הדברים בפוסט הקודם. (אני חושבת שהייתי קצת מעורערת בנפשי כשכתבתי אותו... או לפחות ממש עצבנית.)

אני רואה אותו  לא הרבה במיוחד, אבל זה מה שיש.. עסוקים.

אמא שלי ואבא שלי התגרשו כשהייתי בת שנתיים. הם חברים טובים היום, אין בעיות בקטע הזה.

אמא אף פעם לא אמרה לי את הסיבה, למה הם התגרשו. אני לא חושבת שיש סיבה צפציפית ממש, אבל היא לא ממש דיברה איתי על זה.

חוץ מדבר אחד שהיא ציינה.

היא אמרה שאנשים לא משתנים. היא אמרה שהיו באבא שלי תכונות שהיא לא אהבה והיא חשבה שהיא יכולה לשנות את הדברים האלה בו.

אני חושבת שזה לא נכון לרצות לשנות את הבן זוג שלך. זה גם גרם לי לחשוב עלי ועליו.

האמת היא שיש לו הרבה צדדים שאני פוחדת מהם. ולפעמים עוברות בי תהיות 'האם זה ישתנה?' 'האם הוא ישתנה?'

אני מפחדת שתהיה לנו זוגיות כמו של ההורים שלי. או כמו של ההורים שלו. (שהם עדיין נשואים, אבל זה דיי ברור שהם היו צריכים להתגרש מזמן.) זה לא בסדר שאני רוצה שהוא ישתנה. זה באמת לא בסדר.

יש בו הרבה צדדים שאני לא אוהבת, או פוחדת מהם. אני בעיקר פוחדת מהן, כי התכונות האלה עוצרות אותו מלהיות בנאדם חופשי, שמח.

למשל, יש לו נטיות אובדניות, את זה אני יודעת ממזמן. הוא לא אוהב את החיים האלה, בכלל.

ההערכה העצמית שלו נמוכה כלכך, אולי אפילו יותר משלי. הוא חושב שהוא לא מסוגל לכלום. לפני שהייתה לו את העבודה, הוא באמת חשב שהוא לא יצליח לעבוד. הוא לא אוהב את עצמו. שזה הכי כואב, כי אני עומדת מהצד ולא מבינה איך אי אפשר לאהוב בנאדם כ"כ טוב.

אבל כל התכונות האלה, כמה שהם 'לא טובות', יוצרות את המכלול שנקרא: המותק שלי. ואותו אני אוהבת.