ואז באה המכה הזאת, מתחת לחגורה.

"שכחתי להתקשר אלייך"

בקול 'נזכר פתאום' כזה, בקול שכועס על עצמו.

אני יודעת שזה סתם. שהוא שכח כי כבר אמרתי שאני לא אבוא, אז זה לא היה משנה אם הוא היה מתקשר או לא.

אני יודעת שזה לא מכוונה רעה, ושאין לי מה לפתח מחשבות מסוכנות בגלל זה. אני גם לא מתכוונת לעשות את זה.

אבל זה מרגיש כלכך רע. כאילו דחק אותי לשוליים, כאילו פשוט לא הייתי חשובה.

ולחשוב שעוד חיכיתי, וחשבתי שהוא הולך להתקשר בקרוב, והם פשוט עדיין לא יצאו לפאב. לחשוב שסמכתי עליו.

דוגרי, אני אף פעם לא יכלתי לסמוך עליו לגמרי, ב100 אחוז, הוא תמיד איכזב אותי בצורה זו או אחרת.

וכן, אני מודעת לכמה שזה פתטי להיאחז בטעות הקטנה הזו שלו. ולשמור אותה לצורכי הכעס שלי אליו.

ואני מודעת לזה שאין לי מה לקפוץ למסקנות.

אני מודעת לזה שזה כלום ושאין לי מה להתרגש מזה. ואני באמת לא מתרגשת מזה. ואני לא הולכת לכעוס עליו או משהו.

אבל בחיי שזה מציק, וזה מערער, וזה כואב בבטן, וזה מהדהד בראש - "שכחתי".

וזה לא נותן לי לישון.