אני חושבת שהמערכת יחסים הזו לא בריאה.
אני חושבת שקשר לא אמור להיראות ככה.
מה אני אמורה לעשות?
זה הגיוני שאני מקנאה בכל בחורה שמדברת איתו? שאני מסתכלת לו בהודעות באופן אובססיבי? שאני זקוקה לכל תשומת הלב שלו כל הזמן? שאני לא מאמינה לו כשהוא אומר שהוא אוהב אותי או מתגעגע אלי? שאני בטוחה שהוא בוגד/בגד/יבגוד בי? זה הגיוני שאני לא סומכת עליו? שאני מפקפקת בו? למה אני מרגישה ככה?
אני יודעת שזו נשמעת כמו בעיה של חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה (נמוכהה מאוד מאוד), אבל זה יותר מזה. אני חושבת.
(אני מרגישה שהמוח שלי עובד שעות נוספות בחשיבה על הדברים האלה. כאילו כל העולם מתפנן ורק אני חושבת כל כך הרבה.)
אני מרגישה תקועה בינו לבין חברים שלו. אני מרגישה כאילו אני מונעת ממנו הרבה דברים. אני מרגישה שאני רק מפריעה לו מלעשות דברים שהוא אוהב כמו לצאת ולהיות עם חברים שלו. זה כואב להרגיש ככה.
אני גם מקנאה בו כי יש לו את חברים שלו. ולי יש רק אותו. (בתחילת הקשר שלנו התרחקתי מכולם ועכשיו הקשר שלי עם חברות שלי הוא לא משהו, how dumb is that?)
אני תלויה בו הרבה יותר ממה שהוא תלוי בי וזה מטריד. איך הגעתי למצב הזה? אני מרגישה שאני לא חלק מהחיים שלו יותר.
אני גם לא רואה אותו הרבה, למרות שכל השבוע היינו ביחד. ובסוף זה התפוצץ.
אתמול ראיתי שמישהי (שרמוטת האזור) שלחה לו הודעה (סגנון "היה לי כיף" כזה). נכנסתי לסרטים שהוא היה איתה.
הרגשתי כאילו האדמה נופלת לי מתחת לרגליים, השטיח נמשך מתחתיי, החול מתפורר לי בידיים ועוד מטאפורות קלישאתיות דומות.
מה קורה כאן? שני אנשים בקשר בוגר לא אמורים לסמוך אחד על השני? לא לפקפק אחד בשני? למה אני כ"כ מקנאה?
למה אני מרגישה כאילו הכל לא בסדר פה? מה עושים? להיפרד? לקחת הפסקה? לדבר איתו על זה? לשתוק ולחכות שזה יעבור?
אוף, מה נהייתי אובססיבית עכשיו?
אני צריכה דעה, דעה אובייקטיבית. מה אתם אומרים? (מי שקורא פה, שזה בערך נמלה וחצי),
כתבתי מכתב אקספרסיבי ביותר שמביע את כל הרגשות שלי (בדרך לא מחושבת במיוחד... אפשר להגיד שהפלצתי את כל הרגשות שלי על 3 דפים בשתי דקות.) להביא לו אותו? לחלוק איתו את מה שאני מרגישה? הוא לא יעלב או יפגע לי מידי?
הדבר האחרון שאני רוצה זה שלא נהיה ביחד. אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר. אבל אולי זמן לחוד יהיה טוב בשביל שנינו.
אבל על מי אני עובדת? אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו. אוף, i hopeless.