הוא בגד בי. עם שרמוטה אחת. הם היו שיכורים ואצלו בדירה. היא נישקה אותו והוא הפסיק אותה. היא נישקה אותו שוב והוא לא הפסיק אותה. הם הלכו למיטה והתחרמנו. היא הורידה לו את החולצה ואז הוא הפסיק אותה. ואז היא הלכה. זאת הגרסה שלו לפחות.

הוא בא אתמול לרחוב שלי, ישבנו בחוץ והוא סיפר לי הכל. הבנאדם היה שבור. אני נפלתי על הרצפה והרגשתי איך הלב שלי דופק ואיך אני נרקבת מבפנים.

"את צריכה להיפרד ממני. כבר הרבה מן זה לא עובד בינינו ואם הייתי גבר הייתי נפרד ממך לפני חודשים כי אני עושה לך רע.

כי תמיד את עצובה איתי. אז תיפרדי ממני כי אני לא יכול, לא מסוגל."

אמרתי לו שכ"כ הרבה זמן אני מחכה שהוא יעשה בדיוק את מה שהוא עשה ואז יהיה לי קל ואפשרי להיפרד ממנו ולהתחיל הכל מחדש. אבל עכשיו שזה קרה, עם השרלילה שידעתי שזה יקרה איתה, אני לא מסוגלת להיפרד ממנו. לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. אבל מצד שני אין לי אמון בו, וגם לא יהיה.

"הרסת הכל. למה? למה? מה אני אמורה לעשות? תגיד לי מה אני אמורה לעשות."

והוא בוכה לי "אני לא יודע אני לא יודע".

"אני לא יכולה לא להיות איתך"

"אז תישארי איתי! תישארי איתי."

יושבים מחובקים על המדרכה ובוכים. למה זה קרה?

באותו לילה באתי לישון אצלו בדירה. אל תשאלו אותי למה. אולי זה בגלל שרק המחשבה שזה נגמר עוררה בי כאלה געגועים שלא יכולתי לסבול את זה. בשעות הראשונות למדתי כמה זה קל להתעלם ממה שקרה, כמה זה קל אך כואב להעמיד פנים שהכל כרגיל. גם עלה לי החום. אשכרה נהייתי חולה. הרגשתי כ"כ רע.

אנחנו מדברים ואני מסתכלת עליו. עניים אדומות, חסר אנרגיות לחלוטין, חתכים שהוא עשה לעצמו על החזה.

ואז נפל לי האסימון. הוא בדיכאון. קליני. כבר חודשים שהוא מספר לי כמה שרע לו וכמה הוא רק בוכה כל היום. ואני לתומי, חשבתי שזה סתם רחמים עצמיים. אבל עכשיו קלטתי, הבנאדם בדיכאון אמיתי, הוא צריך להיות בטיפול, כדורים והכל.

הלכנו לישון. בבוקר התעוררתי והתחלתי לעכל מה באמת הוא עשה. התחלתי לבכות בטירוף. ממש זעקות של בכי.

והוא מחבק אותי ולוחש לי "סליחה מותק". סליחה מותק? סליחה מותק?

עברו עוד כמה שעות של שינה ובכי, שינה ובכי. ואז הייתי צריכה ללכת. הוא באמת היה שבור. כל הזמן פחד שזו הפעם האחרונה שהוא יראה אותי ואני הבטחתי לו שלא. "איך הצלחתי לאבד את הדבר האחרון והכי חשוב שהיה לי בחיים?" הוא אמר.

הסתכלתי לו בעיניים וראיתי מישהו שאני לא מכירה. "אתה יודע ששברת לי את הלב?" דמעה מתנפצת על הכרית.

אמרתי לו שאנחנו עדיין ביחד כי הוא התחיל לדבר על להתאבד. אני אפילו מפחדת לקחת לי קצת מן לבד, לחשוב.

אמרתי לו שאם הוא מדבר איתה או רואה אותה שוב אז אני לא אוכל לסבול את זה יותר. ידעתי שזה יקרה, כבר כ"כ הרבה זמן הם מדברים ונפגשים. אז, כששאלתי אותו, הוא אמר שזה בגלל שהוא מאוד בודד ובגלל שהיא היחידה שמקשיבה לו.

ואני הפצרתי בו שבמקום לדבר איתה שידבר איתי. הוא אפילו אמר שלפני שהיא נישקה אותו הם דיברו רק עלי.

הוא בכה לה וסיפר לה איך הוא חושב שבראש שלי אני כבר לא איתו, שכבר עזבתי. הוא סיפר לה שכל פעם שאני הולכת מהדירה או בכל פעם אחרי שאני מתקשרת הוא בוכה על כמה שרע לי איתו וכמה שאני עצובה. היא הרגישה שהוא חלש וניצלה את זה. והוא לא התנגד.

אבל אני לא יוכלה לעוב אותו עד שאני יעזור לו לקבל טיפול, כי עדיין כלכך אכפת לי ממנו.

איזה מטומטמת? הוא בגד בי ואני באה אליו וישנה אצלו ומרגיעה אותו ואמרת לו שהכל יהיה בסדר. אחושרמוטה מטומטמת.

כרגע אני בבית, מרגישה מתה מבפנים. מחר יש לי מבחן במתמטיקה. ברור לי שאני נכשלת כי הראש שלי יהיה במקום אחר.

המכה הזו כלכך קשה כי אין שום אפשרות לשכוח, לסלוח או להתגבר עליה. הוא הרס אותנו. אחרי שנה וכמעט 9 חודשים, נהרסנו. אני אובדת עצות. אין לי כוחות. נגמרו לי הדמעות. נגמרתי. בחיים שלי לא פגעו בי ככה.

 תיזהר עם משאלות שלך, הן יכולות להתגשם.