כל יום בדרך לעבודה עוברת אני דרך שדות פתוחים - לעירונית כמוני המראה ממש מרנין!.

תארו לכם: שעת בוקר מוקדמת ( שבע וחצי- לא להגזים!) נוסעת כמעט לבד בכביש הצר, ברקע מתנגנת השירה של אמה שפאלן - מגבירה את הולאיום - שתצרח!. השילוב של הזמרת הזאת עם הדרך הוא כל כך מתאים...

פותחת את החלונות משני הצדדים, נותנת לאויר הנקי לחדור פנימה, להכות בפנים,לפזר את השיער - לא מודאגת מסופרת קצר ובאותו רגע לא מודאגת בכלל..שלווה ושמחה אמתית מציפים אותי ברגעים אלה ,ומצטרפת בשירה קולנית/צורמנית לזמרת , לא מבינה מילה מהשירה שלה, אבל זה לא מונע ממני  לשיר ולברבר בקול  צרחני (אל תדאגו חברים שלי, לא אבחן ל"כוכב נולד 100" !)

והכי מדהים אותי ברגעים אלה  זה הריח של האויר,הריח של האדמה החרושה . לפני שנתיים, משני צידי הכביש היו פרדסים ובתקופה כזאת ריח הפריחה היה ממלא את הכל - תמיד הייתי לוקחת נשימה עמוקה עמוקה מפריחת ריח ההדרים ומוציאה ממני את האויר לאט-  רוצה לשמר קצת מהריח, שישאר לי קצת ממנו בפנים. 

חבל, את הפרדסים האלו עקרו , אני מניחה שמשיקולים כלכליים, ובמקומם שותלים חיטה  ויש גם חלק של חמניות (החמניות בפריחה !! - מראה מדהים של ים צהוב, המון כדורי שמש..., אבל כשהן נובלות, יש במראה הזה משהו עצוב, בפרחים היבשים רכוני הראש)

ברגעים אלה ,תמיד מדמיינת את עצמי גרה באזור הזה, באחד הקיבוצים או המושבים- רואה בדמיוני את עצמי מתעוררת לריח אויר נקי במקום לריח של אוטו זבל בבוקר, ושילדי משוטטים בשטחים הפתוחים במקום לצ'וטט כל היום במחשב....ו..........

עוצרת בחריקת בלמים,המשאירה סימנים שחורים על האספלט , מקללת בעסיסיות , קללות שלא ידעתי שקימות באוצר המילים שלי : "אי אפשר לשים פה שלט, לפחות שלט אחד שיהיה כתוב בפשטות - זהירות כבשים חוצים!!!!.