ניסיתי,באמת שניסיתי לישון

אפילו שתיתי שתי כוסות עם קינמון

שתיתי משהו קר

ואפילו התעסקתי עם היקר

הגוף חלש מעייפות

בפנים עליזות

וואי אני משוררת בשעות האלה!

כל כך חשוך ושקט בחוץ, יש לי תחושה שרק אני והאוטו זבל ערים בשעה הזו.

אבל אני לא רוצה לדבר על זבל - היה לנו ממנו די והותר בחודש האחרון.

יומיים התהלכתי עם מצב רוח בסגנון מויישה אופניק (רח' סומסום) , ואני דווקא מזכירה יותר את קיפי הקיפוד..פחות 2.5 ק"ג,כמובן.

אתמול עננת הקוטריות התפזרה,נמסה לה עם החום הכבד והמתיש בזכות כל כך הרבה דברים שקרו לי בפחות מיממה.

איזה יום.. - אם היה אפשר לשמר יום כזה, לעטוף אותו באריזה ורודה ולשלוף אותו מהבויידם של הלב בכל פעם שכואב ..

בעצם זה מה שאנחנו עושים תמיד עם הזכרונות הטובים, הנוסטלגיה- הם נשלפים מדיי פעם עם קצת אבק של עצבות ,געגוע.

יש לי "אריזה" כזו - העטיפה  עדיין מבריקה, אבל פחות כואבת ואני יודעת שגם על האריזה הזו במשך הזמן ידבק אבק עצוב/מתוק.

מעניין מה החבר היקר שלי היה אומר על היום שהיה לי אתמול.

הוא בטח היה אומר משהו כמו:

"מפגרת..הייתי מת לראות אותך סוף סוף מאמינה בעצמך"

פחח- אבל אתה מת...

דיי, דיי - אני מצליחה להכאיב לעצמי עם ההומור השחור הזה.

אז מה היה לנו אתמול - אושר,אושר גדול , אני לא יכולה לפרט בדיוק על מה , רק רוצה לשתף אותכם בתחושה.

אתם מכירים את פעימות הלב הנשמעות דרך הגרון ?, פעימות המונעות את יכולת הדיבור,האנדרנלין עולה, תחושת עירנות מוגברת - ואני לא מתכוונת לסקס.

וכל זה כי מישהו (חשוב,שאולי דרכו אקפוץ מדרגה) מאמין בי יותר משאני מאמינה בעצמי.

תחזיקו אצבעות

בבקשה

* את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בסביבות ארבע בבוקר אחרי לילה נטול שינה, והפעם לא מדאגות או ממחשבות מטרידות.

* בימים הקרובים אהיה פה פחות - אז סליחה מראש.

כל כך אוהבת אותכם...אשלים חוסרים ביום שבת או בלילות לבנים יפים

נשיקות

חיבוקים