אני זוכרת את הפתק הראשון ששמתי בכותל .

בטיול שנתי בכיתה ב' או ג' המורה לאה הכריזה  בקול חגיגי יתר על המידה כי בשבוע הבא אנחנו נוסעים לעיר הקודש וכי על כל תלמיד להכין  פתק בכדי שהוא יוכל לשים בכותל.

היא המליצה לכתוב בפתק בקשה לבריאות ולאריכות חיים וכל מיני דברים שממש לא מעניינים ילדה בת שמונה, היא המשיכה לדבר על הטיול אבל אני כבר הפלגתי במחשבות וסגננתי לי בראש את המכתב הראשון לאלוהים.

כשהגעתי הביתה ועוד לפני שאכלתי ארוחת צהריים  התיישבתי על השולחן  .אמא צעקה לי מהמטבח לבוא לאכול  ואני צעקתי חזרה שאני לא רעבה , מה שגרם לאמא שלי לעזוב את הסירים , לגשת אליי , להניח יד על המצח לבדוק אם יש לי חום ולשאול בקול מודאג אם הכול בסדר איתי.

היד שלה על המצח שלי גורמת לי לצביטת געגועים , כל כך  חבל שבילדות הייתי כל הזמן רעבה ,  אולי אם לא הייתי מלאת תיאבון כל הזמן הייתי זוכה לעוד נגיעות על המצח.

" אני בסדר אני בסדר! " אני מרגיעה את אמא שלי בקול רוטן ," יש לי רק שיעורי בית לכתוב מכתב לאלוהים בכדי לשים בכותל .

אמא חזרה למטבח אבל על הדרך  גם היא המליצה לי לבקש בריאות ופרנסה ושדודה אליס תרגיש טוב- זה כבר ממש עיצבן אותי, מה היא מכניסה לי את דודה אליס לפתק שלי?!

שום דודה אליס לא תיכנס לי בפתק , אני יודעת בדיוק מה לכתוב לאלוהים.

אז כתבתי ככה:

אלוהים היקר,

קוראים לי רמה  ואני גרה באשקלון , אבל אתה כבר בטח יודע את זה  

אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת גדולה ואני מבטיחה לא להפריע לך יותר בחיים שלי .

בבקשה תעשה קוסמות שההורים יקנו לי אופניים אדומות ליום ההולדת .

אופניים אדומות עם כיסא בננה צהוב

מקדימה סלסה לבנה .

ואל תשכח פעמון!

אם תשכח את הפעמון, לא נורא! העיקר שהאופניים יהיו אדומות ואם אתה ממש רוצה לראות איך הם נראות אז תלך או תעוף לחנות של סעדון , אתה בטוח יודע מי זה.

את הפתק כתבתי בנייר מכתבים יקר שלקחתי מהאוסף של אחותי הגדולה , אז הייתה מן אופנה כזו של לאסוף ניירות מכתבים.

וחיכיתי בהתרגשות לטיול השנתי.

היום הגדול הגיע , על הראש כובע מצחייה חדש ועל הצוואר רצועת הפלסטיק  דקה ומכאיבה של המימייה  האדומה.

אני מחייכת לי בשמחה , כי רק אני יודעת שבתוך המימייה יש מיץ פטל במקום מים שאמא שמה לי , מים זה לא טעים!

אני בודקת בפעם המי יודע כמה אם הפתק ישנו ושחלילה הוא לא ליד הסנדוצ'ים עם הפסטראמה , כי לא רציתי שאלוהים יקרא מכתב בניחוח פסטראמה –לא נעים.

כשהגעתי לכותל התחלתי לבכות , המורה לאה חיבקה אותי ואמרה שהיא יכולה להבין אותי , כי הקדושה פה חזקה ומרגשת ועוד כל מיני דברים שאיני זוכרת .

ואני המשכתי  לבכות מול הכותל אבל לא מהתרגשות אלא מתסכול עמוק .

כל כך הרבה פתקים!!- מתי אלוהים יספיק לקרוא את המכתב שלי ?!

גם אם הוא קורא ממש מהר ובלי ניקוד כמו אחותי הגדולה  אין סיכוי שהוא יספיק לקרוא  את הפתק שלי עד יום ההולדת שלי בעוד שבועיים.

שתיתי מעט  מהמיץ פטל והתעודדתי.

את הפתק טמנתי עמוק בתוך החריץ ונשאתי תפילה שהוא לא יפספס דווקא את החריץ הזה.

יום ההולדת הגיע

כולי התרגשות

הייתה לי תחושה חגיגית שאלוהים קרא את הפתק שלי , כי אבא נתן רמז למתנה שלי – זו מתנה עם גלגלים  וזה בצבע אדום !  

נכון – זו הייתה מתנה עם גלגלים ועוד בצבע אדום.

אבל לא אופניים

אלא סקטים אדומים.

הייתי קצת מאוכזבת – כי תיארתי לאלוהים כל כך בפירוט מה אני רוצה ואפילו שלחתי אותו ל"סעדון אופניים" ובסוף הוא מתבלבל ודואג שיקנו לי סקטים!

היו עוד פתקים ששמתי בכותל ואותם אני לא ממש זוכרת , כי בטח בהם ביקשתי בריאות ואריכות חיים.

בשבוע שעבר הייתי בחגיגת בר מצווה בכותל וביד היה לי פתק מוכן שהבן החייל הכין לי בכדיי שאשים בכותל, אני לא יודעת מה הוא כתב אבל אני יכולה לנחש .

ישנו גיבוש שהוא נורא רצה לעבור אותו הוא בטח כתב משהו על זה.

כששמתי את הפתק הזכרתי לאלוהים שאני רמה מאשקלון , שהוא בטח כבר יודע

ושיש לי פה פתק מהילד  ואם הוא יכול לדאוג שהוא יקבל את ה"אופניים" שהוא רוצה.

הילד לא עבר את הגיבוש .כמה קשה זה לראות את הבן עצוב ומאוכזב .

לא נורא בן יקר שלי , אתה את האופניים הנוצצות שלך אתה עוד תקבל!

  הוא אפילו שיפצר את הפתק!

העיר חוזרת לחיים בריאים

תחנות ההסעה מלאות בילדים  חפויי ראש ולא בגלל המצב אלא בגלל האייפון שנראה לי שיש כבר לכל ילד.

הילדים בבוקר עסוקים בלעבור שלב במשחק שבו הם חותכים אבטיחים, מעניין מה השלב הבא .. לחתוך גבינה בולגרית?

אני חולפת את תחנות ההסעה  וללב מתגנב פחד ,מה יקרה אם חלילה ייפול עכשיו גראד? לאן הילדים האלה ירוצו? , בחצי דקה הם לא יספיקו למצוא מחסה, אין סיכוי .

המחשבה שהילדים האלה ישכבו על האספלט ויגנו על עצמם עם הזרועות הקטנות שלהם עושה לי חשק לבכות.

דבר ראשון שאני אגיע לעבודה , לפני הקפה , לפני שאני מתחילה את שיגרת היום אני אכתוב מכתב לראש העיר עם בקשה , לא לא בקשה אלא דרישה למגן לפחות את תחנות ההסעה של הילדים.

שלא יגיד שאין כסף, אין תקציב, שהפיקוד העורף אשם, שהממשלה אשמה או שאין ברזלים ובטון במלאי – דיי מספיק עם כל התירוצים , תגנו לנו על הילדים .

אני כל כך כועסת... תמיד אחרי מתקפת גראדים  אני כועסת , מעין תופעת לוואי, צרבת של המצב הבלתי הגיוני  והמטורף הזה.

למרות שרגוע, למה אני צריכה לחשוש מלשלוח את הילד לבית הספר?

למה אני צריכה להיות אמא נודניקית על הבוקר ולהזכיר לו בפעם המאה שבמידה ויש אזעקה עליו להתחבא מהר מתחת לשולחן ולא לשכוח לשים ידיים על הראש ! – ושנינו יודעים שזו בדיחה.. גראד חודר שולחן , אפילו שולחן מלא מסטיקים דבוקים הוא יצליח לחדור.

מתחת לשולחן, ידיים על הראש- אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק , מזל שלא מבקשים מהילדים גם לעשות "קוקו" שיצחיק את הגראד.

למה אני צריכה להרגיש שיותר קשה לשלוח ילד לכיתה מאשר לשלוח ילד לצבא? אולי נקדים לבן הקטן את השירות ? הוא כבר מוכן לצה"ל , תנו לו אזעקה ותראו איך הוא ממלא פקודה: "שלושים שניות זוז!"

ולמה כשאני רואה בטלוויזיה את ההמון צועק "העם דורש צדק חברתי " אני מגחכת לי  בציניות ולא בגלל שאני לא מאמינה במאבק אלא רק בגלל שאני נמצאת מדרגה אחת מתחת , אני נמצאת במקום שבו ה"עם דורש צדק קיומי" .