רגע לפני שאני נכנסת למיטה ומעבירה ככה עוד יום.
רגע לפני שבאופן רשמי אני באמת קמה ליום שלישי. 29/10/13. כ"ה בחשוון.
רגע לפני שאני צוללת שוב לשגרה.
אני מרגישה צורך לציין -
6 שנים.
6 שנים עברו.
איך הזמן עובד כל כך מהר?
איך הוא עובר כל כך לאט?
הגיע יום השנה. ואני לא אהיה שם.
ידעתי שאני לא אוכל להגיע, וקיבלתי את זה טוב בהתחלה. אבל פתאום זה יושב עליי.
אני רוצה, כל כך רוצה להיות שם. כל כך צריכה להיות שם.
אולי בגלל כל הדברים האלה שעברו עליי בשנה האחרונה.
אולי קצת בגלל התקופה האחרונה.
אני מרגישה שאני צריכה אותך לידי. הנוכחות שלך. הבדיחות שלך. הברכות שלך. השטויות שלך.
הרבה זמן שלא בכיתי עליך, אתה יודע?
ברור שאתה יודע. אתה איתנו כל הזמן.
אני לא מרגישה אשמה, ההיפך. אני זוכרת אותך בחיוך. אני זוכרת אותך ברגעים היפים.
ופתאום השנה, זה כואב יותר. כאילו חזרתי קצת אחורה. הצורך שלי לבכות, לבכות עליך, לכאוב את מותך, פתאום הוא גדל והתעצם. פתאום זה כואב יותר.
בשנה שעברה דיברנו על זה. הסתכלנו סביבנו ואמרנו, אני ממש זוכרת את זה כציטוט "תראי איך רואים שעבר הרבה זמן... תראי איך כולם רגועים באזכרה. את זוכרת איך זה היה בהתחלה?".
וכן, אני זוכרת. אי אפשר לשכוח.
פתאום אני מרגישה את הגעגוע הזה חזק יותר, כואב יותר, צובט יותר.
ושוב עולה בפניי השאלה הקשה ביותר. איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם המוות? עם החרדות? עם תחושת השיתוק הזאת שעוטפת אותי רק מלחשוב על זה?
לא הפסקתי לחשוב עליך כל השבוע. ונצבט לי הלב.
שמעתי שיר, שתמיד מזכיר לי אותך. תמיד.
סבא שלי, אהוב שלי, יקר שלי, מדהים שלי. סבוס!
במילים פשוטות - אהבתי אותך, אני אוהבת אותך, ואוהב אותך לנצח.
אתה אצלי בלב ובנשמה כל הזמן. עוטף אותי. שומר עליי.
משגיח מרחוק, אבל כל כך, כל כך קרוב.

שיר למעלות

אשא עיני אל-ההרים, מאין יבא עזרי. 
עזרי, מעם ה', עושה שמים וארץ. 
אל יתן למוט רגלך; אל ינום שומרך. 
הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. 
ה' שומרך ה' צלך על-יד ימינך. 
יומם השמש לא יככה וירח בלילה. 
ה' ישמרך מכל-רע ישמור את-נפשך. 
ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.