אני תוהה אם העולם השתגע.

אם ההגיון צף לו אי שם בחלל והשאיר אותנו לבד, תקועים פה ברצף אירועים הזוי, מסחרר ובלתי מוסבר.

הבלבול האדיר הזה, אי ההבנה, זה גומר אותי. 

אני לא מצליחה להבין איך אחרים חושבים, ובאיזה עולם זה נראה תקין.

אני לא מצליחה להבין - זו אני שהשתגעה? שהתחילה לראות את הדברים בצורה הפוכה?

אני מוצאת את עצמי מכווצת את גבותיי יותר מידי פעמים ביום ושואלת, ספק בלב-ספק בקול רם...  what ?!

ולא מספקים לי הסבר. לא יכולים לספק. כי למעשה אין.

היא קראה לי "לוחמת חופש". וזה הצחיק אותי. כי זה מעלה לי דברים מפעם, מהעבר. והיא השתמשה במונח המדויק.

וכן, אני כל כך כזו. אני כל כך לא יכולה להשלים עם אי צדק שנעשה לי מול העיניים ואני גם לא אשלים איתו.

אני יודעת לבחור את המלחמות שלי, מאוד טוב. יותר מידי טוב. ואלי בעצם אין יותר מידי בזה. 

אני יודעת על מה כדאי לי להילחם, ובמה, ואני גם יודעת לעשות את זה בצורה טובה ומתוחכמת. ואני אוגרת את המידע הרלוונטי, ועד שהוא לא מאושש הוא לא ייצא החוצה, אלא ברגע המתאים ועם כל ההוכחות.

ואני יודעת גם על מי להילחם. מי מספיק חשוב כדי שאלחם עליו. ואלחם בשבילו. ויש כאלה שזה פשוט לא חשוב מספיק.

ואני תוהה לעצמי האם את מהם או לא. מהחשובים. נתת לי מספיק הוכחות שכן. וגם מספיק הוכחות שלא. ומתי אני אלמד איפה עובר הגבול. אותו גבול שמפריד ביני ובין אחרים. אותו גבול שמציב את העובדה שאני תמיד אתן את החלק הגדול במשוואה. אותו גבול שיותר מידי אנשים אמרו לי באי אלו דרכים ומקרים שאני צריכה לשים.

אני צריכה מרחק ממך. אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת אותך עכשיו כחברה שלי. כקולגה שלי. אני צריכה אותך רחוקה ממני. שלא תדברי איתי ולא תנסי להיות כרגיל. אני לא אוכל ולא אהיה מסוגלת לעשות את זה. כמות ההכלה שלי הגיעה לקיצה ואני לא מסוגלת לספוג את זה יותר. 

הפוליטיקה שהרגה את כולנו. הפוליטיקה שהבהירה, שחור על גבי לבן, אני כאן כדי להישאר. הפוליטיקה שאיכזבה, שניפצה את הבועה, שהראתה את פרצופה המכוער. פוליטיקה. שאני מצטיינת בה, ושולטת בה, במרכיביה העדינים. פורטת עליה כעל מיתרים של נבל. ואחרים נשלטים על ידה באופן כה בוטה וגס. זה מגעיל אותי, זה כל כך מגעיל אותי. הביזוי הזה, התחושה הזאת שזה החלק שתמיד יהיה בתחתית שרשרת המזון. כי מי שקרוב לצלחת, אוכל ממנה. ומצפים שנשתוק ונבליג. שלא נדבר על זה. שלא נעשה את זה. שנשתיק את זה. נשתיק את זה? אני? אשתיק את זה? סריוזנה??

אז כן, אני לוחמת. לוחמת צדק. לוחמת חופש. לוחמת. וטובה בזה.

להשתיק את זה. 

בתחת שלי.

הגעגוע. אח, הגעגוע.

גם אחרי כל כך הרבה זמן, לראות את השם שלך על מצבת שיש זה מוזר, לא מתעכל וגורם לי להחסיר פעימה. כל פעם מחדש.

מה שומם הוא חדרי מיום שעזבת. השעון שעל הקיר ליבו נדם. ובודד בפינה הכסא שאהבת. בלעדיך העולם כה מיותם.