אמנות החיטוט

איך שחזרתי הביתה נשכבתי על הספה. כפות הרגליים שלי לכלכו את הריפוד הישן שלה.ספה מטונפת.

גירדתי את הרגליים עליה קצת, וראיתי שזה עושה כתם עוד יותר גדול. כופפתי את הרגל, אבל חוץ מגוש קטן של אבק לא היה עליה כלום.

על הטלוויזיה ריצדה סידרה אמריקאית חדשה כזאת, שיש בה כוסיות נוטפות שפתיים ושדיים. המונים מהם, אבל גם צוואר מלא שקעים של זיקנה לא טבעית.

השיעול שלי נעשה קשה יותר.

נשאר מעט חומר בקערה. חיפשתי עם היד את המצית, אבל מצאתי רק אחת שלא עבדה כמו שצריך. אין ברירה, צריך לעמוד. קמתי בחוסר רצון מהספה לכיוון המטבח; פיסות הלכלוך הקטנות שעל הריצפה נדבקו לכף הרגל עם כל צעד וצעד שעשיתי. עוד אחת ועוד אחת. האחרון דקר כמו קליפה של גרעין חמנייה.

לקחתי את קופסת הגפרורים וחזרתי איתה לאותה תנוחת רביצה. שלושה גפרורים נאלצו להקריב את חייהם ושלמות גופם על מזבח החיכוך, אבל עם הרביעי הצלחתי. הגוש שחיממתי שרף את האצבעות וניסיתי לפורר אותו מספיק מהר כדי לא להיכוות. מאוחר מדי. נשארו לי אצבעות שחורות מכוסות בפירורים דבוקים, אותם ניסיתי לגרד עם הציפורניים. נפלו קצת חתיכות לקערה, ששמחו להצטרף לאחיותיהן המשועממות.

שיט. אין נייר.

התחלתי לרוקן סיגריה ועם כל מעיכה קיללתי אותה יותר. סיגריה מזדיינת.

אחרי שרוקנתי אותה, נזכרתי שלא שלפתי את הפילטר. ניסיתי לשלוף אותו עם השיניים אבל הנייר נקרע.

נשארו שתי סיגריות בקופסה. בשביל כזו חדשה הייתי צריכה להתלבש, לשים חזייה, תחתונים.

מעניין אם אפשר לצאת עם המכנס הזה.

נשארתי על הספה. אחת תישאר לעישון שאחרי האוכל והשנייה תמצא את עצמה מרוקנת בכל רגע.

כן. זה מה שיהיה. אחר כך נצלצל.