שמי עליזה וענונו, אתמול מלאו לי ארבעים שנים.

יום הולדתי הוא יום אבלי.

גדלתי בבית מסורתי דתי בחדרה, כמו כל חברותי נישאתי בגיל עשרים ושתים לגבר שמצא חן בעיני הורי. ורק שבמקרה שלי היה זה גבר אכזרי ומרושע. הוא נהג להכות אותי ללא סיבה. סתם כך.

יום אחד, שנתיים אחרי נישואינו הוא הגיע עצבני מהעבודה, וביקש קפה. אני הייתי בעיצומה של שיחת טלפון ערה עם אחותי הקטנה ממני בעשור. והתמהמהתי.

הוא ניגש אלי משך את הטלפון בברבריות האופיינית לו והטיח אותו בפני בעוצמה רבה. וכאילו לא די לו בזה, הוא אחז בשערותיי והוביל אותי למטבח. וכך, בעודו אוחז בהם הכנתי לו קפה כשפחה.

היה לי רע, רע נורא.

כולם יעצו לי לעזוב אותו, אבל בעצם לא היה לי לאן ללכת. הורי לא הסכימו לאפשר לי לחזור לביתם. ונשארתי אתו מחוסר ברירה.

כך, נתונה לחסדיו, שפוטה למצבי הרוח הסהרוריים שלו, מפוחדת, חייתי את  חיי האומללים.

פעם, בשעת משבר, אמרתי לעצמי אולי אנסה את מזלי, ואדבר אתו שיחדל מההתעללויות האכזריות שלו. מלאת חדווה. הכנתי לו ארוחה חגיגית. חשבתי שכשיבוא ומייד יישב לאכול. הוא יהיה נינוח וכך יהיה ניתן לנהל אתו שיחה רצינית.

הוא הגיע באיחור.

הוא לא התבייש לומר למה הוא איחר. הוא היה עם רחל, חברה שלו לעבודה. זה היה ברור שהוא בוגד בי ואני הבלגתי.

הוא התיישב לאכול, והפטיר כבדרך אגב. את יודעת שאני לא אוהב את המשחקים האלה, מה זה המפיונים האלה, תפסיקי להיות ילדה קטנה, הוא אכל בלי לומר מילה, שלא לדבר על תודה. ופנה לעיסוקיו.

ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לדבר אתו, תשמע משה, אני כבר מתוסכלת מזה שאתה מכה אותי, ובוגד בי. בכיתי, והוא קצת נבהל, הוא לא היה רגיל לזה שאני בוכה. בכיתי הרבה.

ואז הוא אמר. "במקום לבכות לי כמו ילדה תפסיקי לעצבן אותי ולא תקבלי מכות, במקום לשנות אותי, תשני את עצמך. מי את בכלל? חתיכת פדלאה, כל היום את יושבת בבית ולא עושה כלום, תראי איזה שמנה נהיית".

הוא צדק, מאז ששמעתי שהוא בוגד בי, הפסקתי להשקיע בעצמי וקצת השמנתי.

ואז הוא המשיך שבעניין הבגידות אין לי בכלל זכות דיבור, וזה בדיוק ההפך, אם הוא בוגד זה סימן שאני לא טובה. "בעל שבוגד" הוא אמר, "זה בגלל שאשתו לא יודעת לספק אותו".

אני הגעתי לאפיסת כוחות, בכיתי כמו מטורפת. הבנתי שזה לא עומד להשתנות לעולם. ואז, בפזיזות שעד היום אני מתחרטת עליה. אמרתי לו "יבן זונה" מיד אחרי שאמרתי התחרטתי אבל זה כבר היה מאוחר, הוא התעצבן נורא. זה היה היום השחור בחיי. בחיים לא דיברתי אליו לא יפה.

הוא תפס את כוס הזכוכית שהייתה בידו, זרק אותה לעברי, בנס זה לא פגע. אם זה היה פוגע הייתי מתה. הפספוס עיצבן אותו.

ברחתי לשירותים ונעלתי את הדלת. הוא פרץ אותה בבעיטה אחת. ושוב אחז בשערותיי, הכניס את פרצופי לאסלה ובעט בעורפי, והוריד את המים. "אני יחנך אותך אני ילמד אותך איך מתנהגים לבעל חתיכת שרמוטה, מי בן זונה? אני? אמא שלי זונה? קוס אמא שלך הוא בעט בי ובעט, לא הפסיק המון זמן. כבר לא הרגשתי את המכות. נעשיתי  אדישה.

אבל הוא גיוון. כשאני עדין על ברכי הוא תפס אותי בפרצוף בידי השטן שלו, וירק עלי.

ואז הטיח אותי ברצפה. וצחק.

"אחרי זה תגידי שאני מרביץ לך, יזונה אם היית שומרת את הפה שלך לא הייתי עושה לך כלום".

אני יודעת שזו הייתה טעות, אבל לא יכולתי לסבול את העלבון. ופרצתי בשטף קללות עסיסיות. הוא נדהם.

הוא הכה אותי בפני ללא הרף, ואני המשכתי לקלל. עד שהתעלפתי.

הוא שפך עלי מים, העיר אותי והרפה.

שכבתי כך כל הלילה.

בבוקר, כשהוא התעורר לפני שהוא הלך לעבודה הוא נכנס לבדוק מה אתי. הוא ניגש אלי, נישק אותי ואמר. "אני מקווה שלהבא תלמדי לקח שלא תחשבי שאני נהנה להרביץ לך, פשוט אין לי ברירה.

אמרתי לו שלא אלמד לקח ושהוא מנייק. הוא לא הרביץ לי. הוא הניח אותי והלך לו.

כשהוא חזר, בערב. הוא הביא לי פרחים וליטף אותי. הליטופים רק הזכירו לי את המכות, כל נגיעה שלו בכל חלק בגוף כאבה לי, כולי הייתי חבולה.

שחררתי את ידו ממני בכוחות אחרונים ואמרתי, מה נראה לך שככה זה יעבור לך בשתיקה? בשום פנים ואופן. ואז הוא אמר "את שוב מתחילה לעצבן אותי ואני שתקתי".

"טוב אני רעב מה אוכלים" הוא שאל, לא עניתי. "עליזה שלא תגידי שלא אמרתי לך, אל תעצבני אותי". מבוהלת ומפוחדת פניתי למטבח והכנתי לו תבשיל ירקות כמו שהוא אוהב. כל כך שנאתי אותו. לא ידעתי מה לעשות.

למזלי, לא היו לנו ילדים. אם היו, בטח הם היו גם מוכים.

ראיתי שדעתו נוחה עליו, ובקשתי ממנו רשות לצאת לעבוד. תראה, אמרתי לו, אנחנו בקושי גומרים את החודש, ואני יושבת כל היום בבית משועממת, אם אצא לעבוד בטח יהיה לנו יותר נוח.

"אישה צריכה להיות בבית" הוא אמר, פחדתי לעצבן אותו, ולא המשכתי להתווכח, אך בלבי גמרתי אומר לצאת לעבוד בלא ידיעתו. כך חשבתי שאוכל להתבסס כלכלית ולברוח ממנו.

בבוקר, כשיצאתי למכולת ראיתי מודעה בלוח המודעות "דרושה עובדת ניקיון בחצי משרה" היה כתוב בה. תלשתי את המודעה ובבית חייגתי למספר, כבר למחרת התחלתי לעבוד.

בעלי לא ידע, הוא היה יוצא בבוקר וחוזר בערב, אף פעם הוא לא חזר באמצע העבודה.

ורק שבסוף החודש, כשקבלתי את המשכורת, 2200 ש"ח, לא השכלתי להחביא אותה במקום הנסתר מעיניו. השטרות האדומים בצבצו מכיס מכנסי. "מה זה?" הוא שאל, אני הסמקתי מבושה ומפחד. "את גונבת לי כסף? עכשיו אני מבין לאיפה נעלמים לי כספים". הוא המשיך. האמת שמדי פעם הייתי גונבת לו קצת כסף, אבל את הכסף הזה, שהייתי גונבת הייתי מבזבזת בו ביום, וחוץ מזה שלא היו אלו סכומים גדולים.

הוא לקח את כל הוני והכניס לכיסו, ואף החטיף לי סטירת לחי מצלצלת. "סוף גנב לתליה" הוא אמר.  

"אף פעם לא גנבתי ממך כלום" אמרתי, "יצאתי לעבוד בניקיון!" אמרתי בלהט התגוננות.

"מה? אבל אמרתי לך במפורש שאישה צריכה להיות בבית רגע מה את חושבת שאני משחק שלך"?

הוא שפך את המרק הרותח שהכנתי לו על בגדי. הושפלתי נורא.

איבדתי עשתונות, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, פחדתי לקלל, הייתה לי טראומה מזה.

סהרורית ומפוחדת פניתי למחסן, שלפתי מארגז הכלים פטיש כבד, הסתרתי אותו מאחורי גבי, ניגשתי אליו, ובאחת הלמתי במוחו בעוצמה. הוא נפל שדוד ולא הרפיתי, הכיתי בו עוד ועוד. "עכשיו תורי" אמרתי כשתאוות הנקמה בוערת בי כלהבה.

הוא שכב שרוע אל הרצפה ודימם מכל  גופו.

לא ריחמתי עליו.

הוא צעק, כשאני הייתי צועקת זה היה רגיל, אף אחד מהשכנים לא נחלץ לעזרתי, אבל כשהוא צעק זה נשמע מוזר, השכן ממול דפק בדלת ומשלא פתחתי התקשר למכבי אש ולמגד דוד.

כעבור דקות פרצו לבית כוחות הצלה ומשטרה, צוות רופאים פנה אליו. וצוות שוטרים אלי. הם כבלו את ידי באזיקים והובילו אותי לתא מעצר מצחין.

הרגשתי הקלה, אני אהיה קצת במעצר אבל הוא למד לקח. מאוחר יותר מסרו לי שהוא מת מפצעיו.

קצת פחדתי, לא התכוונתי להרוג אותו, בכלל לא חשבתי ששטנים כמותו יכולים למות. אבל היה מאוחר.

השופטים התחשבו במצבי וגזרו עלי חמש עשרה שנות מעצר. הם טענו שפטיש זה כלי רצח.

לפני כמה שבועות השתחררתי, על החיים בכלא אספר לכם בהזדמנות, אבל גם שם לא היה קל.

לפני כמה ימים השתחררתי מבית הסוהר. אני בודדה וגלמודה. העניין הוא שגם אני הייתי דתיה. ובמהלך השנים בכלא הידרדרה היראת שמים שלי ואני חילונית לחלוטין.

אוכל להצטרף לה.ל.ל כיוצאת בשאלה מן  המניין??? אשמח לתגובותיכם.

נכתב על ידי עבור פורום "יוצאים בשאלה"