>> הוא למד, בדרך מקורית ומיוחדת משלו, שהעולם לא כזה וורוד >> מבחור ישיבה הפך ליעד משטרתי.

"אני מאוד מחבב אותך, צר לי מאוד על המצב שלך, אבל אני כבר לא יכול להחזיק אותך כאן בעבודה. פשוט אין לי ממה לשלם לך" אמר אלברט בעל המסעדה לשמוליק, עובדו הצנום והמיוזע.

הבשורה נחתה על שמוליק, רק בן 24 וכבר מטופל בארבעה ילדים ובאשה חולה, כרעם ביום בהיר. המסעדה שבה עבד לא הייתה בשבילו רק מקור פרנסה, היא הייתה מקום המפלט שלו מהבית, מהצרות היומיומיות, מהאשה החולה ומהילדים שלא היו מפסיקים לנג'ס לו.
הוא דאג למשפחתו מאוד אף שלפעמים קצת שנא ותיעב את ילדיו הקטנים. "כמה לעזאזל ילד יכול לבכות" אמר פעם לאשתו ברגע של זעם על רקע קולות הבכי של שני התאומים בני השנתיים. הכה קלות על פרצופו של הקטן מבין השניים וצעק לו "סתום כבר ינודניק" רק הבכיות שהתעצמו והלכו הצליחו לשכנע אותו שטעה.

                                                   *    *    *

קולות הלימוד בישיבה סחפו את אחרון הבטלנים להתנועע ולהפיק ניגון מסולסל בסגנון ישיבתי. בקצה האולם, ישב שקוע כולו בלימוד בחיר התלמידים. הצעירים, שעדיין לא טיפחו בעצמם את התחרותיות הישיבתית, העזו לקרוא לו 'שמוליק הצדיק'. והוא דוחה בעדינות את 'אברימי', חבר בן גילו שהגיע כדי להשמיע דבר חידוש בסוגיה, מנער את הרשב"א כאילו מאבק הערפל שזרוע בינו ובינה, ומשנן בפעם העשרים את דבריו, משסיים הגביה את ראשו, כבדרך אגב אמר "אני פשוט לא מבין מה הוא רוצה" והתפנה להקשיב לאברימי. "נו, מה אתה מחדש היום?" שאל וטפח על קצה כתפו. להט הלימוד פעפע, אברימי היה בחור כזה ששופע חידושים ויודע לסבך דברים פשוטים. בסיום דברי חברו, בשלב שבו אמור היה אברימי לחזור שוב על תקציר חידושו כמו כדי לנעול את הקצוות הנהן שמוליק ואמר "אני שומע מה שאתה אומר, צריך לחשוב".

                                                 *    *    *

"כוס אמשך ימניק" תביא את השמפו שלך, אתה לא רואה שאני צריך להתקלח? הוא רצה לומר "אבל אין לי מספיק, יש לי פה עוד שבועיים" אבל פחד מנחת זרועו של יבגני השרירי. כנתלש השמפו מידיו פלט בשקט "אוף" ילדותי כזה שסימן תחילתו של דיכאון צורב, היסס לרגע ובחן שאנחת הכאב לא הגיעה לאוזניו הארורות של יבגני, טמן את ראשו בשק הבגדים ששימש כרית מאולתרת ופרץ בבכי. "כל מה שאתה צריך קח משמוליק הדתי, הוא לא נורמלי" שמע פעם את יבגני אומר לאחד מהאסירים שקבל על שאשתו לא הכניסה לו מגבת לתיק ונצבט בלבו.

                                                   *    *    *

שמוליק הצעיר לחץ את ידו המושטת של בעל הבית אמר בלי להתכוון "אני שומע מה שאתה אומר, יש צדק בדבריך, פשוט אין לך כסף, אני מבין אותך, אסתדר כבר" ועזב את המסעדה, מקום עבודתו הראשון.
בדרך, העביר בראשו את התלאות שקדמו למציאת העבודה הנוכחית, את שלבי ההתאקלמות הראשונית שלו בעבודה שהיו בלתי נסבלים. עכשיו עד שאמצא עבודה, עד שאשתלב בה. מה יהיה איתי עכשיו.

שלש שנים עברו מאז פתח גמרא. חודש לאחר שנשא לאשה את רחל איבד את הטעם בלימוד הגמרא, התפנה לעסוק במה שהוא קרא 'מחשבה' - מוסר והשקפה - עשה חושבים, והחליט להשיל מעליו את עול התורה. "עזבי אותך משטויות" אמר לאשתו כשהזדעקה לשמע כוונותיו הזדוניות. "סתם בולשיט כל התורה והמצוות האלה, נראה לך באמת שבדיוק אנחנו העם הנבחר? מה התחלקת על השכל? נסי שנייה לחשוב על זה כאילו מבחוץ, זה נראה לך הגיוני? מה עובר עליך. עבדו עלינו, תביני".
מבלי לספר לאיש החל להזניח את לימודיו, נעדר מהתפילות, מדלג על נטילת ידים בקומו משנתו וקודם האכילה ואפילו מפספס הנחת תפילין.
חוסר המעש הוציא אותו מכליו "אני לא רגיל לחיות ככה בלי לעשות כלום כל היום" אמר לאשתו, רחל ליטפה בשני ידיה את בטנה התפוחה ואמרה כשארשת של עצב נסוכה על פניה "איזה אבא יהיה לילד הקטן הזה? איזה?", כיסתה את פניה בסינור שהיה תלוי על צווארה ופנתה לחדר השינה. שמוליק בא בעקבותיה, הניח יד רפויה על גבה, החליק אותה לכיוון צווארה, השחיל את ידיו מתחת לצווארון חולצתה, הטה את פרצופה אליו, והביט עמוק בעיניה.
"רחל, את יפה, אני אוהב אותך, א ו ה ב אותך הכי בעולם את היחידה לי בעולם, תהיי חזקה, נישאר יחד לעולמים" רחל התאוששה רק הודות לזעזוע העמוק שעוררו בה דבריו. אולי היה שווה, העזה לחשוב, שאבכה כך רק כדי לשמוע אותו, את שמוליק שאף פעם לא הפגין גילויי חיבה, מדבר ככה. "מה קרה לך?" שאלה. ושמוליק שתק.

בערב שלמחרת הגיע כשבשורה בפיו, "אנחנו עוברים דירה לשכונה חילונית, ואני אצא לעבוד" אמר בטון מרענן. "העיקר שתעשה משהו עם עצמך" אמרה.

כעבור שבוע היו כל חפציהם מסודרים בארגזים בדירה החדשה בגבעה הצרפתית בירושלים. המעבר מרחוב גשר החיים בשכונת מקור ברוך לשכונה החילונית שרחובותיה קושטו פה ושם בעצי ופרחי נוי היה בו כדי לנסוך מעט אור על חייהם המהפכניים.
לאחר שבועיים של התרוצצויות, חיפוש מתמיד בעיתונים והליכה לראיונות מצא שמוליק מקום עבודה ב'מסעדה של אלברט'. הכסף שהרוויח היה כסף שחור כך שבנוסף לתשלום שהועבר אליו מישיבת מיר שבה היה רשום כתלמיד ישיבה הגיעה משכורתו לששת אלפים שקלים בחודש.

אשתו, שילדה בינתיים את בנם השני ונכנסה להריונה השלישי שממנו נחלצה כשל'אוסף' התווספו עוד שני זאטוטים חדשים, עזבה את עבודתה כפקידת בנק הדואר במאה שערים.

את זמנו הפנוי העביר שמוליק בקריאת ספרים שהביאה אשתו מהספרייה העירונית ובגלישה באינטרנט. מאוחר יותר גילו בביתם שקע לטלוויזיה. במבצע מרטיט קנו טלוויזיה יד שניה מחנות לכלי חשמל במרכז כלל, עטפו אותה במפת שולחן לבנה עם עיטורי חנוכייה וברכת שבת שלום והעבירו אותה במונית בחשכת הליל. כשחיברו את הטלוויזיה גילו להפתעתם שהם מחוברים לכבלים מבלי לשלם ונהנו מן ההפקר.   

החיים הקשים, שטיפות הכלים במסעדה, הצעקות של הבוס, לעגם של חבריו החילוניים לעבודה הפכו לשגרה משעשעת. בכל פעם שהייתה מחשבה דכאונית עושה דרכה אל לבו, היה נזכר בתוכניות הטלוויזיה ובסרטים שיראה הערב, באשתו החמודה שממתינה לו בקוצר רוח שישוב ובילדיו החמודים.

רק כשחלתה אשתו במחלת הדיכאון נהפכו חייו מרים מנשוא. "אני כבר לא יכולה אתך, אין לי חיים" הייתה אומרת בלא כל סיבה. שמוליק שבתחילה עודד וניחם כבדרך אגב אך לא ייחס חשיבות למצבי רוחה, החל להבין שהדיכאון חוגג, שאשתו לא מפסיקה לבכות ושחייו הולכים לההרס.
כשהחליט פעם לברר ברצינות אחת ולתמיד מה מפריע לה שמע ממנה דיבורי סרק אודות ילדיהם שהולכים ל'חיידר' חרדי ובבית חשופים למראות תועבה בטלוויזיה. שמוליק השתגע לגמרי כשביקש להעיף את הטלוויזיה מהבית ואשתו סירבה כי אין לה מה לעשות כשהוא לא בבית. "נו אז מה את רוצה שאעשה?" שאל.
רק כששכנע אותה להוציא את הטלוויזיה מהבית, התקין כתחליף אינטרנט מהיר שישעשע אותה כל היום והיא בכל זאת נשארה עצובה, הבין ש"לא הטלוויזיה היא הבעיה" והחזיר את הטלוויזיה.
אשתו הפסיקה בהדרגה לתפקד בבית, והיה עליו לדאוג לה ולבני ביתו. מהר מאוד למד לכבס, לגהץ, לשטוף כלים ואפילו להכין אוכל פשוט. אבל הכל כבר נראה אחרת.
הלילות הארוכים מול הטלוויזיה הפכו חלום במציאות שבכל רגע ילד אחר בוכה. אשתו ששכבה כל היום במיטתה והשמינה מיום ליום הפכה מטרד מעיק בעיניו.

גם כשיעף של רצון טוב היה עובר במוחו ומוביל אותו לחנויות פרחים, תכשיטים ובשמים שהיה משקיע בהם את מיטב כספו כדי לשמח את אשתו, לא היה מצליח להוציא ממנה אלא חיוך קל שנמחה ואינו משאיר רושם.

השיחות שהיו נמשכות בניהם אל תוך הלילה בימים הטובים עוררו בו געגועים, הרחל הישנה כמו נעלמה. תמיד דוק של דמעת עצב היה ניגר על לחייה. בגדיה היו מוזנחים שהשוו לה מראה מביש.

ניסיונותיו לדבר על לבה נכשלו.

ברגע של כנות אמרה לו פעם שהוא אינו אשם במצבה ושגם היא הפסיקה זה מכבר להאמין באלוהים "סתם אין לי חשק כזה לחיים" אמרה לו. והוא נדרך מחשש שלא לאבד את אהובתו.
את ימיו היה מעביר במקום עבודתו, שם הצליח לשכוח את טרדות ימיו ולשקוע בקרצוף כלי מטבח כשלאוזניו מוצמדים אוזניות מהם בוקעים שירי הרגש והצהלה של אברהם פריד, מרדכי בן דוד וחבריהם.

ביום שנודע לו על פיטוריו חשך עליו עולמו, כיצד אבשר לאשתי??? שאל את עצמו בפעם המי יודע כמה.
כשנכנס הביתה הייתה אשתו שוכבת על הכורסא בסלון מביטה באודי הקטן מחסל מחית בננות באצבעו, כל פרצופו היה מרוח בגרבר. את פרצופי שאר ילדיו הכתימו שורות של צואת אף מוגלתית שירדו מהנחיריים, דילגו על הפה ועברו בדרך לא דרך לסנטר. גם בגדיהם, ושברי הצעצועים שהיו זרוקים על הרצפה העכירו בעיניו את האווירה.

הוא הכניס את ילדיו בתור אחד אחרי השני למקלחות. ציווה על ילדיו לסייע לו באסיפת הצעצועים מהרצפה, סידר את הבית העביר מטאטא על הרצפות, אסף את הלכלוך, שטף את הכלים, השכיב את ילדיו לישון, כיבה את האורות והתיישב ליד אשתו הדוממת.
"מתוקה שלי, בבקשה תהיי שמחה רק לרגע אחד, בבקשה". ביקש בתחנונים. "תראי איזה שקט עשיתי לך בבית. תראי איך ניקיתי. את לא צריכה לעשות כלום בבית, רק להיות שמחה" אמר.

"עכשיו תשמעי משהו עוד יותר משמח" אמר "מהיום, הבית יהיה נקי כל היום. אני לא הולך לעבודה יותר, אהיה אתך כל היום ואדאג יחד אתך לצורכי הבית". רחל העוותה את פניה, שאלה למה ושתקה. "כי החלטתי שאני צריך להיות לידך" השוויץ. "טוב שיהיה" אמרה, וסיכמה את השיחה.

אלפיים השקלים שהיו מתקבלים מהישיבה לא הספיקו לכדי מחיה. חשבונות טלפון חשמל ומים לא שולמו והמצב בבית הפך מתוח.
רק לאחר מספר שבועות כשאזלו החסכונות המעטים שעוד נשארו מהתקופה הטובה והם נשארו חסרי כל, החליט לעשות מעשה.

הוא נכנס לסופר, מילא עגלה כבידה במצרכים ויצא. לשומר שהמתין בחוץ סימן עם ידו לאחור כאומר "אשתי מאחוריי עם דף החשבון ויצא. ההצלחה שבגניבה והרצוף המחייך של אשתו כשפתחה את הדלת וראתה אותו עמוס במצרכים עוררו את תאבונו והובילו אותו שוב, לאחר שבוע, אל הסופר.
בפעם השלישית עוררה תנועת היד שחזרה על עצמה בכל קניה את תשומת לבו של השומר שביקש משמוליק להמתין לאשתו שתראה לו את הקבלה.
לאחר כמה דקות של המתנה הודה משה בכוונתו לגנוב.

"אין לי במה להאכיל את הילדים" אמר שמוליק בניסיון לעורר את רחמנותו של השומר, אך לשווא, השומר שש על המציאה, ראה בה גיוון מרענן בעבודתו המשעממת, הורה לשמוליק להמתין בצד והזמין את המשטרה.
המולת סקרנים שהחלו מתגוגגים  מביטים עליו ומתלחשים לצדו החלה מתרחבת לממדים מפחידים. עיקר חששו של שמוליק היה שלא יבוא ויראהו אחד ממכריו.
שמוליק התבייש עד מוות. לראשונה קינא בקורח ובני עדתו שבלעתם האדמה, והבין היטב את ללבם של המואשמים בבית משפט שנצפים בטלוויזיה כשהם מכסים את פניהם בחולצה על אף שניתן בקלות לזהות אותם על פי שמם ותמונות אחרות שלהם.
אברך צעיר מלא רצון טוב, שהבחין במצוקתו של שמוליק, השדתל להטיב עמו "זו הלבונס פונים" (הלבנת פנים) ומר ודחף בידיו את המוני הסקרנים. "עזבו אותו בשקט" הוסיף. דבריו כמו שפכו שמן למדורה. הרעש שעורר הסב את תשומת ליבם של עוד קונים למתרחש. שמוליק, שצפה מהצד נחרד, לבו החסיר פעימה, זיעה קרה שטפה את פניו, שערותיו סמרו, ברכיו מטו ליפול. עיגולים שחורים שמתקרבים ומתרחקים למול עיניו התמזגו בדמיונו עם מוסיקת אימים שהתנגנה במוחו. "סוף גנב לתליה" אמר לו זקן שפילס לו דרך בין ההמונים. "אולי גם מהבית שלי גנבת, הא? – מי יודע. כלב בן כלב אחד" הזקן אחז בקצה חולצתו הדף אותו לאחור ושאג "אתה לא שומע? תענה לי! היית אצלי בבית??" עוד לפני שהספיק להשיב קפץ השומר ששמע את צפירות הסירנה מרחוק וחילץ אותו מידיו של הזקן.
שמוליק התגנב בזריזות לרכב המשטרתי. ברכב הוקל לו.

לפני שהוכנס לתא המעצר הורשה לחייג לאשתו. הסוהר שאל וחייג בעצמו את המספר "קח זה מצלצל" אמר לו שמוליק אחז בשפופרת, זיהה את קולה של אשתו ונאלם דום "רחל? - רחל? - רחל?" שאל כדי לחסוך בזמן והתעלם מתגובותיה. עודו מכלכל את מלותיו חטף הסוהר את השפופרת מידיו ואמר "שלום לך כאן משטרת ישראל – בעלך נתפס בגניבה בינתיים הוא כאן במעצר, אם את רוצה את יכולה לבוא ולהשאיר לו פה חבילה". רחל לא הופתעה "כן, היו אצלי כבר מהמשטרה לפני דקה וערכו חיפוש בבית – כמה זמן הוא יעדר מהבית להערכתך?" "לא יודע קחי דברי אתו".

"למה? למה עשית את זה? ולמה שיקרת לי שהאוכל שאתה מביא הוא מארגון חסד? למה?" זעמה רחל. שמוליק נחרד ולאחר רגע ארוך של שתיקה אמר "רחל עכשיו זה לא הזמן, עכשיו אני כבר משלם על מה שעשיתי, בבקשה, תהיי לצדי. אני צריך אותך עכשיו".
רחל התעשתה והפגינה עוז. "טוב, אגיע לבית המעצר ואביא לך בגדים להחלפה". שמוליק העביר את השפופרת לסוהר שהסביר לרחל כיצד ומתי אפשר להגיע והובל לתאו.
בתום ארבעים ושמונה הוארך מעצרו. במשטרה השילו מעצמם עול כבד והשתמשו בו כפתרון לתעלומות גניבה ישנות.

בתום חודשיים של סבל שלא יתואר שוחרר שמוליק והגיע לביתו.
אז גילה אישה חדשה, אסרטיבית, שיודעת להסתדר גם בלעדיו. מפה ומשם ארגנה אוכל לילדיה. ואפילו השיגה בגדים משומשים בזול לרענון קולקציית החורף.

חיי השניים עלו על מישורת איתנה. "מתוך החושך בא האור" הוא אמר לה בארוחת הערב. שמוליק שמח לשמוע שדבר מעשהו לא הגיע לחבריו ולבני משפחתו. את היעדרותו הפתאומית נימקה אשתו הנבונה בפני התוהים בחולאים ובטרדות פרי דמיונה. לילדיו סיפרה שאבא הלך ללמד תורה בחוץ לארץ. להוריו סיפרה שבעלה גזר על עצמו תענית דיבור. ולחבריו הרחוקים סיפרה שהוא מצא מישרה בחיפה שגוזלת אותו לאמצע השבוע. "ככה הרבה שלו אמר לו לעשות בינתיים". חבריו בכולל שכבר מזמן התרגלו להיעדרויות שלו לא התפלאו גם מהיעדרותו מבית הכנסת בשבת.

כשהשתחרר, ופגש בחבריו התחרט על שלא דאג ליישר גרסאות עם אשתו. אך כושר האלתור המחודד שבו ניחן עמד לו בצרתו והצילו מ'ביזיונות'.

                                           
                                                     *      *       *

"הווווי, שולם וברוכה רב שמולק'ה – איפה אתה לא רואים אותך" שאל אותו אהרון שוורץ מהכולל. הם נפגשו במקרה ליד מפרץ האוטובוסים בשוק מחנה יהודה. שמוליק ,כהרגלו, החוויר ואמר בנימה מתנצלת "אני עובד עכשיו על ספר, לכן אני יושב יותר בבית".
עד מהרה התפתחה בניהם שיחת תלמידי חכמים. שמוליק, זכר היטב סוגיות רבות בתלמוד. החודשים הרבים כמו לא הורגשו. ידו המאוגרפת הונפה למעלה ולמטה בתנועות אגודל מסורתיות. קולו רעם ואף פניו האדימו מזעם על דברי ההבל שהשמיע חברו בפירוש דבריו הסתומים של רש"י הקדוש.

בעיצומה של ההתלהטות התורתית הסב שמוליק את ראשו, עקב בעיניו אחר דמות מגושמת שנדמה היה שהיא מתקרבת אליו, חש את לבו הולם בחזהו בעוצמה אמר "טוב, אני חייב ללכת" ופנה בריצה.
'שמוליייייייק, שמוליק ימנייק עצור רגע – שמע את יבגני שואג. יבגני, שהיה חזק ובריא ממנו השיגו במהרה ואמר, "תגיד אתה לא מתבייש? חודשיים היינו ביחד ואתה ככה בורח? בוא בוא רגע, תן לשחק לך בזקן ימנייק". אהרון שוורץ הטה את ראשו בתנועה ברווזית והתקדם לעברם. "מאיפה אתם מכירים?" שאל ופקח את עיניו בחטטנות מרגיזה. "עוף, עוף מפה ינודניק" אמר לו יבגני ופנה לשוחח עם חברו. "תגיד אתה רוצה מכות? אמרתי לך לעןף מפה לא? אני יזיין אותך, עוף! עוף מפה מייד!" חזר ואמר יבגני שהבחין בשוורץ מביט בהם. "וואלה איך שאני שונא את הדוסים החטטנים האלה" אמר לשמוליק שקצת נהנה מהשפלתו של חברו החטטן.

לאחר שנפרדו, דאג שמוליק לחזור לאהרון שוורץ ולספר לו שהמדובר הוא על שכן שעבד אצלו בדירה כשיפוצניק. "ניסיתי להחזיר אותו בתשובה עד שגיליתי שאמא שלו בכלל גויה" אמר.

רק מפגש אקראי של שמוליק עם יבגני בחנות הירקות שבה עבד, חשף את מסכת שקריו של שמוליק. "איזה ספר, חתיכת גנב שישב בכלא חודשיים" אמר עליו שמוליק בישיבה בה למד.

העולם רעש וגעש, הוריו נרעדו וחלחלה אחזתם, בניו ובנותיו סולקו במהרה מבתי הספר. שמו נמחק מרשימת התלמידים בישיבה. ואף משכורתו האחרונה שהגיעה לו בדין ממשרד הדתות נתרמה לקופת הכולל על דעת ראש הישיבה שדינו כגזבר היכול להחליט על ייעודם של כספים. 

חצי שנה של חיי עוני ודוחק נוראיים עברו על שמוליק המסכן. בגזל לא שלח עוד את ידו. לצדקה שלח את ידו שהושבה ריקם.

קצבאות הביטוח הלאומי לא אפשרו לו לחיות.

הוריו, שכעסו בעיקר על אשתו השקרנית ניתקו אתו קשר. "את הילדים אתה יכול להשאיר אצלי אם אתה רוצה" אמרה לו אמו בשיחתם האחרונה. שמוליק חיטט את רגליו, השיג עבודה כממיין דואר בשעות הלילה המאוחרות, השתכר בשכר מינימום וחי חיי דוחק. את ארבעת ילדיו הקטנים העביר למוסדות לימוד ממלכתיים.
אשתו, עבדה כקלדנית, כמזכירה, ואפילו ניקתה חדרי מדרגות. יחד הצליחו השניים לבנות לעצמם חיים. ביוזמת אשתו למד ממנה שמוליק אנגלית והשלים אקסטרנית את יתר הבגרויות. בעזרת ובהכוונת חבר נעורים שיצא בשאלה השיג מלגת לימודים גבוהה.

כיום הוא סטודנט מצטיין למשפטים (בשנתו השלישית).

בניו עושים חייל בלימודים ואשתו חזרה לעבודתה כפקידה בבנק הדואר.

לפני ראש השנה גם אמו התקשרה לאחל חג שמח ולהתנצל על עגמת הנפש.

מאחורי הקלעים:

לשמוליק גיבור סיפורינו ישנו מזל גדול, את ראשית סיפורו התחלתי לתעד כשהייתי במצב רוח נוראי. תחילה חישבתי להורגו במיתה משונה. ורק שעיניי נעצמו וסוף הסיפור נדחה להיום שאני במצב רוח סביר!

כך ורק כך ניצלו חייו של שמוליק הצדיק ונחסכו מאשתו הצדקת שנים רבות של חיי סבל כאלמנת אברך צעיר!