פרק ח' >> ישיבעשר בפעולה!

ערב תשעה באב תשס"א, התכנסנו אני, חברי וראש הישיבה העתידי לפגישת סיכום. הוא הביע בפנינו את התפעלותו מחריצותנו, ובכך כיוון לנחמנו על כך שעבודתנו לא ממש נשאה פרי.

או אז תחושה הקלה הציפה את כולי, הרגשתי כאילו אבן כבידה נגולה מלבי. כל כך שמחתי שמסע השכנועים המפרך הזה הגיע סוף סוף לקיצו. זהו, אין יותר לחץ, ומצב הרוח שלי כבר לא תלוי באשתו או באימא של זה שאני אמור לשכנע. זהו אני חופשי.

נסענו לישיבה ארזנו חפצים, ויצאנו לכיוון ירושלים להעביר שם את חופשת "בין הזמנים". שלושה שבועות, מתשעה באב עד ראש חודש אלול.

במהלך החופשה התפרענו, צחקנו אכלנו ושתינו, וגם קצת למדנו. בסיום החופשה סגרתי תקופת זמן ממושכת שלא חשבתי בה ברצינות על אלוהים, תורה אמונה והמסתעף.

בתקופה זו, עברתי תהליך איטי של חילוניות. ישנם עבירות שהעזתי לעבור עליהם, כלשון הרע וביטול תורה. וישנם שלא. אט אט, החלו מתווספות למאגר העבירות שנעשו לי כהיתר עוד ועוד עבירות. ידעתי, שכל עבירה, היא בעצם נתינת עוד דריסת רגל לחילוניות.
"אתה זוכר ש´לא להתפלל מנחה´ היה אסון בשבילינו?", שאלתי את חברי.

תחילה עדין הקפדנו להניח תפילין, אם לא בבוקר, אז לפחות כמה דקות לפני השקיעה. אך מששכחנו ´בטעות´ פעם אחת, איבד העניין מחשיבותו. "שטויות, אז לא נניח תפילין" כשרות, ברכת המזון, וכולי כל המצוות בעלות מגע וחיכוך יום יומי עם היצר.

"נו מה עם שבת?" שאלתי. "שמירת שבת" נתפסה כמשהו חמור שלא העזתי לעבור עליו בשום פנים.

שלושה ימים לפני ראש חודש אלול, הלכתי לשיחת חיזוק, כדי לצאת מהשגרה, ולהיכנס שוב לכובד הראש, סוף סוף א-ל-ו-ל קרב ובא.

הגעתי לישיבה בראש חודש אלול, כשרוח אלוהים טהורה אופפת את כולי. "דאייי" אמרתי בלבי, "עוד מעט יום הכיפורים, נפתח דף חדש ונשכח מהכל, זהו, נמאסו עלי כבר חיי ההוללות".

ואז, כמו תמיד, פתאום עולים וצפים להם הרהורי הכפירה. עד שנדמה כאילו הכפירה היא סוג של המשך לאמונה, והאמונה מחברת אליה אסוציאטיבית.

רק חשבתי על יום הכיפורים, וכל גופי נרעד. מה יהיה? חששתי, האם לא אצליח לסגור את עניין האמונה עוד בטרם יום הדין הגדול והנורא? מה אעשה? מה אומר ומה אדבר? כיצד זה אעמוד בתפילת היום הקדוש כשאת מוחי ממלאים הרהורים רעים. כיצד? נלחצתי. ויום יומיים לפני יום הכיפורים, הצלחתי איך שהוא לכבוש את מחשבותי, ולהציף את מוחי ברעיונות אמונתיים. וכשהגיע היום המיוחל, כשאך החל קולו של החזן מתנגן בנעימות מחשמלת, בדיוק באותן רגעים שאצל כולם נזכרים כרגעי השיא. מבזיקות במוחי מחשבות סוררות.
או אז פרצתי בבכי קורע לב, למה? למה אתה עושה לי את זה? הטחתי כלפי שמים. אתה נהנה להתעלל בי? דאי, אתה רואה שאני לא מצליח לעמוד בלחצים האלה, תשחרר אותי מהם ומייד. דאי.
ורגע לאחר מכן הצטערתי על החוצפה, "לא יפה לדבר כך לאלוהים" הוא סוף סוף האלוהים פה. ואז התנצלתי, בדיוק כמו שמתנצלים לאבא כועס. "אלוהי", אמרתי, "סליחה, הייתי עצבני, זה פשוט לא יכול להמשיך ככה, אני נותן ונותן מעצמי, ואתה מרחיק אותי. אבל אני יודע, אני אשם, אני עברתי את כל העבירות, ואחר כך אני בא להתלונן, אני יודע שזה לא יפה מצדי, ברור, אני טימאתי את מוחי בראיות אסורות ובמחשבות סוררות, ועכשיו אני משלם על זה". "אבל בכל זאת אלוהי", המשכתי אתה אל רחום וחנון, ולפנים משורת הדין תושיע אותי ותוציא אותי מבאר השחת שנפלתי לתוכה".

הרגשתי הקלה, הדיבורים עם אלוהים בגובה העיניים נתנו לי תחושה כאילו איכפת לו, ובעצם הזכירו לי שאני הוא האשם.

יום הכיפורים עבר עלי איכשהו, ואז שוב, חודש בין הזמנים.

ושוב חזרו להם חיי השיגרה.

"זמן חורף" היה הזמן הראשון שכשהגעתי לישיבה לא היו לי תוכניות, והוא גם הזמן האחרון שלי בישיבה.

הגעתי לישיבה, וכבר בשבוע הראשון הודעתי לחברותות שימצאו לי תחליף, אני יוצא להפוגת מה. "מה קרה?" שאלו, "כלום" עניתי, אני צריך קצת זמן לעצמי, אין לי כח ללימוד מחייב.

הייתה זו התקופה היפה ביותר בחיי, ישנתי כשהתחשק לי, וקמתי כשהתחשק לי. הרגשתי טוב. לא הייתה לי בעיה עם זה שאני לא עושה כלום, זה רק זמני, עד שאחליט להיכן מועדות פני.

ואז חזר שוב משה לחיי, שוב היינו מדברים כבראשונה בנושאי אמונה, אך אט אט כבר הבנתי שסתם מיותר כל העסק הזה אני כנראה לא שייך לכאן יותר, השלמתי.

פעם, הלכתי אני וחברי, אהרון שמו, לאכול פיצה. בדרך, הוא נידנד ושאל, "תגיד, מה עובר עליך בזמן האחרון?" פניך לאו כתמול שלשום.
ואני, שכבר היה בא לי לדבר על זה עם עוד מישהו. נשברתי וסיפרתי. בלי הקדמות מיותרות אמרתי, תוך שאני מביט הייטב בפניו כדי לבחון את תגובתו. אני כופר, ואני עוד מעט עוזב את הישיבה!

הוא שתק, הרבה הרבה שתיקה.

גם אני שתקתי ושתקתי, קצת רציתי לבכות, אבל התביישתי. איזה עצוב זה שישנם חילוקי דיעות קוטביים כל כך שיכולים להפריד אפילו בין אנשים אוהבים. לא פייר העולם הזה שלנו.

"אהרון", קראתי, "מה אתה מרגיש כלפי עכשיו?" "קודם אני בהלם, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות, אתה כזה כישרון, לא יכול להיות שנפלת ולא הבנת דברים כה פשוטים".
כדי לשמור על הידידות, גדרתי את עצמי. אני לא מדבר עם אף אחד בשום פנים ואופן על אמונה. ידעתי שלויכוחים יכולה להיות השפעה על צורת ההתיחסות שלהם אלי, הם אולי קצת יבינו אותי. אבל ידעתי שהם יהרסו לי את הידידות.

הזכרתי לאהרון את שאמרתי לו לפני חודש, הוא שאל למה אתה לא לומד מה אתה פראיר? אתה מפסיד שכר בשמיים. ועניתי לו תשובה חתומה. "סמוך עלי, אני לא פראיר אני פשוט מנוע מלהשיב לך" אז, הוא לא האמין לי, הוא היה בטוח שאני משלה את עצמי. ועכשיו הייתי יכול להזכיר לו, "נו, אתה רואה שאני לא סתם מדבר", אמרתי, "איך בדיוק אתה רוצה שאני אלמד, בעוד אני כל שניה חושב על אלוהים".

ואז הוא שאל בהיסוס-הוא קצת פחד שאני אחשוב שהוא מנסה להחזיר אותי בתשובה, הוא ידע היטב שאני לא ילד שבבניק מפגר, והוא פחד-"אולי תיפגש עם איז רב?"
"אוקיי" השבתי, "בוא נלך ל"ערכים" ונשאל אותם מה עושים.

נכנסנו למשרדי "ערכים" בבני ברק, ודיברנו עם האיש הראשון שפגשנו. "תשמע" אמרתי, "יש לי חבר בישיבה שהוא מתחיל לשאול כל מיני שאלות של כפירה, העניין הוא שהוא בחור נורא מוכשר, וצריך לתת לו לדבר עם מישהו בכל שיעור קומה, יש לך מישהו לסדר לו?"
הוא התקשר לאחראי, שביקש לדבר עם אותו בחור. אך סירבנו. ומשראה כן הורה לו לבקש מאיתנו לשכנע את הכופר לכתוב במחברת כמה משאלותיו, ולהעביר לנו.

עוד באותו הערב, ישבתי ומילאתי מחברת שלימה. כתבתי שאלות והערות והכל.

בסוף המחברת חתמתי בשם בדוי והשארתי מספר טלפון.

למחוורת נתתי את המחברת לאהרון והזהרתי אותו לבל יעז לפותחה, יש שם כפירה ואסור שאתה תקרא את זה, אמרתי בחשש אבהי.

הוא הלך והשאיר את המחברת בידיו הנאמנות של המזכיר.

עוד באותו היום צלצל הטלפון שלי ועל הקו איש הקשר מערכים. "קראתי את מה שכתבת, והעברתי את זה לרב דוד, ראש ישיבה ורב חשוב. והוא מעוניין לפגוש אותך.

הסכמתי, והגעתי לביתו.

את הדלת פתח איש זקן והדור, נשוא פנים. חיכן וטוב לב. האתה "א.י.ק" הוא שאל בנועם, "כן - כאילו לא ממש כן, אני שבתאי, חתמתי ´א.י.ק´ כי פחדתי".

נכנסתי לחדרו, ובעוד אני בוחן את ארון הספרים שלו, נכנסה אשה מבוגרת, אשתו, ובידה תקרובת מעשה ידיה להתפאר.

-"מה אתה יודע?" הוא שאל.

-"מה זאת אומרת מה אני יודע?"

-"קראת קצת פילוסופיה? ´דיקרט´ ´ניטשה´ ´שפינוזה´ אולי רמב"ם, מה, מה עם איזה מטען אתה מגיע.

הוא החל מונה שמות של ספרים וסופרים ´נחשבים´ הוא בטח כיוון להרשים אותי בבקיאות שלו ולגרות אותי להטות אוזן לדברי חכמתו.

הוא טעה בי, הוא חשב שאני בחור חיצוני כזה. שעניינים זוהרים עושים עליו רושם. הוא שכח שלכפירה אין שום קשר לישיבתיות שלי. כמו בחור ישיבה מן המניין, חוכמות אומות העולם לא עשו עלי רושם, הייתי בטוח שאנו, בני הישיבות, השמנת האמיתית מכל הבחינות. לא הרשימו אותי הגדרות מפוצצות בלועזית.

"ישיבע בוחר" אמרתי, "לא אמור ללמוד אמונה מ´דיקרט´ יש לנו את החכמים שלנו, שם שניתי ולמדתי, וחוץ מזה, קראתי כמה מספרי הפילוסופים, סתם מפגרים. מה אתה חושב שהיה להם שכל? פעם, כך אני מעריך, דבריהם נחשבו לדברי חכמה, היום בשום פנים ואופן. נראה לי שזה בדיוק כמו הראשונים שלנו, רבי עקיבא איגר, היה הרבה יותר מוכשר מהרשב"א, ככה זה, פעם האנשים היו פחות מפותחים". "אבל נעזוב שטויות", המשכתי בלהט, "הבה ונבדוק כל טיעון לגופו".

הוא היה בשבילי עורך דין של היהדות, בכל וויכוח שהוא יצא בו מופסד, בעיני היהדות יצאה מופסדת.

במהלך השיחות עמו, התחדדו והתחוורו לי דברים רבים, הוא אמר, שכל שיחה שלו איתי מחזקת לו את האמונה. אני, לא אמרתי, אבל הרגשתי שכל שיחה שלי אתו מרחיקה אותי.

הפחדתי אותו כשאמרי שכשהוא מרים ידים אני מרים אחריו, הטלתי על גבו את כל כובד האחריות. "אם אתה תתייאש, ותאמר לי לא לבוא יותר, כי אין סיכוי לשכנע אותי, זה ייתן לי דחיפה החוצה.

הוא פחד, ולכן השתדל להתנער מהאחריות באלגנטיות. "נראה לי" הוא אמר, "שמתאים לך לדבר עם הרב ס´ הוא רב גדול, חוזר בתשובה ודוקטור, לך לדבר איתו.

הסכמתי, אך בפגישה הזו כבר הייתי עייף. לא היה לי כח להתחיל הכל מחדש. השאלה "נו אז איך לדעתך נברא העולם ללא בורא?" התישה אותי. היא הייתה גוררת וויכוחים שלא נגמרים. סתם.

העדפתי לפתוח את הפגישה כך, "הרב" האמן לי, אני מכיר את החומר לפנים ולפנים, הן עברתי על כל הכתבים היהודיים בנושא, וגם על חלק מתורות הפילוסופים. נו באמת, האם אתה חושב שישנה הוכחה שלא שמעתי עליה ושתצליח בשיחתנו זו לחדש לי משהו?"

"שאלה לי אליך, למה באמת חזרת בתשובה? האם אתה באמת חושב שהעדר הסבר מספק בדבר מציאות העולם יכול להוות הוכחה לקיומו של אל שהאמונה בו מזמינה פרדוקסים והסתבכויות למכביר. האם אתה, כאחד שחשב שנה וקרא יכול בגילך המופלג לחתום על משהו, האם השנים הרבות לא הצליחו לשכנע אותך שאין וודאות מוחלטת? על מי אנחנו עובדים פה? אני יכול להיכנס אתך לפילוסופיות, והאמן לי, שמעתי הרצאות שלך, כנראה בישיבות מחנכים ללמוד טוב יותר, אני לא חושב שאתה יותר מוכשר ממני, אולי ההפך. אבל בשביל מה, אני גם לא חושב שאצליח לחדש לך משהו. אז תסביר לי בבקשה למה חזרת בתשובה.

הרב החכם קלט מי העומד למולו, הוא הבין שלא זה הזמן להיסחף לפילוסופיות.

הוא היה טוב ונעים. קליל חברותי ואכפתי.

הוא הביט בעיני עמוק, ומזווית עיניו ניגרה דמעה, ועוד דמעה. עד שפרץ בבכיכמעט היסטרי.

אני, איש רגיש בטבעי. עצרתי היטב את דמעותי. הרציונליות שלטה בי היטב. לא הצלחתי לזרום איתו.

הוא דיבר על המשמעות, "האדם כל חייו מחפש משמעות, וכשהוא מוצא אותה הוא רץ אליה".

הוא איבחן במהרה את חומת ההתנגדות שנבנתה בלבי והתייאש.

חזרתי את הרב הראשון, זה ששלח אותי להרב החוזר בתשובה ואמרתי לו. "אתה רואה, רק החוזרים בתשובה הם דתיים אמיתיים, אתה סתם, אף פעם לא בכית לי פה. האמונה של החוזרים בתשובה חזקה הרבה יותר".

אבל עזוב, הרי בנינו סחף ההתרגשויות הזה, לא יכול לעבוד על מי שעבר מכבש ישיבתי המערך הרציונלי הבלתי מעורער שם לא מותיר מקום לרגשות. רגשות נתפסות שם כסוג של חולשה. ה"אמונה בלב" היא האמונה מהסוג הרדוד וולגרית. האמונה, בתקופה האחרונה עברה תהליך של רציונליזציה. אין בה רגש.

בסיומן של הפגישות הייתי נפגש עם משה ומנתח יחד אתו את תוכנן. הפגישות היו מרתקות לא רק ברובד האמוני שלהן, אלא גם ובעיקר ברובד הפסיכולוגי.

הרבנים, בייחוד החשובים שבהם, השתמשו בשיטות מתוחכמות כדי להשפיע.

אך גם זו הייתה טעות טקטית.

הם לא עמדו על השוני שקיים בין בחור ישיבה, ובין שאר החילונים או החוזרים בתשובה שהם מתעסקים אתם בדרך כלל. אנו חיפשנו את חוסר הרציונליות שבטיעוניהם בנרות, הספיק טיעון אחד בעל אופי אמוציונלי כדי להפוך את כל הקערה על פיה ולהפעיל את מנגנוני ההתנגדות המשומנים מבית היוצר של עולם הישיבות.

מאידך, טיעונים רציונליים לא רלבנטיים כשהמדובר הוא על רמה מסוימת של כשרון.

על אף הבוז שרחשתי לשטחיות המיופה במקצוענות אותה ייצג הרב, התאהבתי בו. בו, ובעיקר במצב הזה בויכוחים הסוערים, בהתנצחויות. כשזה נגמר, כאב לי.

כשנפרדנו, הוא ביקש ממני לקרוא אליו את חברי ´אהרון´ זה שהיה השליח להעביר לו את המחברת.
הוא קצת חשד שאני סוג של קונספירטור, ושבכוונתי להעביר על דתם, אתי יחד, חלק מחברי. הוא שאל אותו האם אני משתף את חברי בהתלבטויות שלי, וכמובן נוכח לדעת שלא.

או אז החלה תקופת התייבשות.

לא העזתי לעשות מעשה ולצאת בשאלה, אך גם לא מצאתי את עצמי בעולם ההוא. בכלל, זה לא היה נראה לי פשוט, כל המעבר הזה נראה היה לי כמשהו גדול ומפחיד. מעין חתונה כזו ללא אישה. צריך להתחיל לשלם חשבונות מים טלפון וחשמל. לעבוד, ובכלל.

הכל גם היה נראה לי לא משתלם. בשביל מה, מה יש לי לחפש בעולם החילוני, עולם ההתעניינות שלי, עולם המושגים שלי שונה מהם בתכלית, לא היה לי כוח להתחיל מחדש הסתגלות.

תחילה חשבתי להתאבד, העולם ללא אלוהים היה נראה לי שומם.

הייתי בדיכאון.

נראה היה לי כאילו חרב עלי עולמי.

הייתי הולך ברחוב, ופתאום נתקף חרדה. מן זעזוע כזה בכל הגוף. זה לא משחק ילדים, זה אמיתי, זה לא חלום זו מציאות. אין אלוהים.

המשלתי את מצבי העגום למצבו של עשיר מופלג שבין יום ירד מנכסיו. פתאום אין טעם בכל הידע העצום שצברתי. כל דפי הגמרא שנדחסו למוחי בעמל וביגיעה איבדו משמעות ערכית.

הכל היה נראה שחור ומפחיד קודר ומאיים.

היה לי רע.

רע מאוד.

לא היה לי אומץ לשלוח יד בנפשי.

זה הפחיד אותי נורא.

הרגשתי שאין אף אחד בעולמי. שום אדם לא יצליח לתקשר אתי לעולם. העולם החילוני היה נראה לי שטחי ומפחיד, לא רציתי להיות חלק ממנו.

ההתעסקות האובססיבית שלו בספורט פוליטיקה ואפילו אומנות, נראתה לי כחסרת טעם.

הייתי מזניח את עצמי.

לא אכלתי לא ישנתי לא דיברתי לא צחקתי, כל היום פני היו חתומות.

בלילה הייתי בוכה, הולך לבדי ברחוב ומילל.

מדבר לעצמי, אחוז צמרמורות ופחדים.

העול איים עלי.

וכך החלטתי לעבוד על כולם.

סיפרתי לכל מי שידע על כפירתי שחזרתי בתשובה, ושיותר לא מטרידות אותי שאלות אמונתיות. בשביל מה לי כל הכאב ראש הזה של לצאת בשאלה, מה כבר יש שם בעולם החילוני שאי אפשר להשיג בעולם החרדי.


נו מה קרה? שאלו החברים.

היו שראו בי כתובת לבירור בעיותיהם האישיות באמונה, ואני לא אכזבתי. על כל שאלה נחו והמתינו במוחי מספר רב ומגוון של תשובות.

אבי אמי ומשפחתי, לא ידעו מכלום.