לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האמת והשקר אוייבים זה לזה ומקיימים זה את זה. ויש להם בית, גם הוא מקיים אותם. לעיתים קר בו ולעיתים חם... לרוב נעים ולעיתים קודר - והכיף הוא המנוע הדוחף את הסבל.

כינוי: 

בן: 41

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2003

לשקר יש גם יש רגליים!




עד היום הם רבים  >>  'מֶּי הִתּחִיל עם מּי' >> לשיקולכם >> אבל למי זה בעצם אכפת.


 



היא הניפה יד מלאכית להורות לי את הדרך לרחוב עזה, ואני חדרתי במבטי אל תוך שרוול חולצתה הרחבה.


היא אמרה 'בוא בדיוק לשם אני הולכת', ואני הנהנתי וחשבתי, 'וואו בדיוק לזה השתוקקתי, לשהות עוד בחברתה'.


אתה ירושלמי? שאלה במן קול קטיפתי מתלטף. ואני, נבוך מהפלישה המהירה לחיי עניתי 'לא' אפילו שגדלתי בירושלים משחר נעוריי. ואת? אני ירושלמית!



"בדיוק עכשיו אני הולך לראות דירה, ואם היא תמצא חן בעיניי אהיה ירושלמי" אמרתי. היא כיווצה את ריאותיה ושיחררה אוויר צח כשלג ללטף את מיתרי קולה והשמיעה מן המיה מרתקת שנשמעה בערך כך 'ממממ'.



ואני נדרך מחשש. שוכח לגמרי מהדירה כמשכן. ומשתמש בה כקרדום לחפור בליבה של הנערה. "אני כל כך לא מבין בדירות, וזו לי הפעם הראשונה שאני שוכר דירה" אמרתי ומיקדתי מבט מול עיניה היפות. "אני דווקא העברתי עשרות דירות בחיים שלי". אמרה. ואז חלפנו על פני הדירה המיועדת ראיתי את מספר 36 והתעלמתי. "אולי תבואי לייעץ, נו זה פה ב-36" אמרתי. היא מהססת ונוטה להסכים אמרה "לא עברנו כבר את 36?".



וכך עלינו למרומי הקומה החמישית. התנשפויותיה בחדר המדרגות כמו האיצו את קצב לבי. היא הייתה יפה ובעיקר מקסימה.



כשנכנסנו הצטלבו מבטינו בצחוק מתגלגל לנוכח שאלת בעל הבית "חברים?" -"כן" היא ענתה ברצינות ואני השתנקתי מקריצת עינה השמאלית. "תגורו כאן ביחד?" הפעם הייתי אני איש התושייה "אם לא יהיו בעיות בלתי צפויות".



במקרה שלנו לשֶקֶר היה רגליים. השתעשענו בחלוקת הארונות. רבנו על הצד במיטה הזוגית. התווכחנו על עיצוב החדר ועל מקומו של המקרר.



בסוף, אחרי התלבטות, החלטתי שלא לקחת את הדירה. נדהמתי כשהיא אמרה לבעל הבית "כן סגרנו". כנער מתרפק חתמתי על חוזה לשנה בלי לאהוב את חדר האמבטיה שלא היה בה מקום לשכב ברווח. וסגרנו שהכניסה בשבוע הבא.



יצאנו יחד, וכדי להוכיח את השֶקֶר בפני בעל הבית וגם כי קצת היה בא לי, שילבנו ידיים. ואני אמרתי "תראה איזה חברה מדהימה יש לי" והיא אמרה תראה איזה חבר מדהים יש לי" והוא אמר "אתם זוג מדהים". ואנחנו צחקנו וגם כשנסגרה הדלת, במורד המדרגות, ידינו נשארו שלובות.



ואני לא ידעתי את נפשי.



"אני אפילו לא יודע איך קוראים לך" אמרתי "ענת ולך?" "לי אודי".



"אני רעב, אולי בואי נלך לאכול?" ישבנו לאכול בקפה מומנט והחיים נראו יפים.



כל הזמן קינן חשש סוררני בלבי והתריע שהכל יכול להסתיים.



כשיצאנו הצטלבו מבטינו אני, הנחתי יד רפה על שערה וגלשתי בעזרתו עד כתפה. לא הצלחתי לגרור הרבה זמן את רגע המבוכה המתוקה. אחוז בקסמיה, כופפתי את קומתי, הטיתי הצידה את ראשי, התקרבתי קצת והמתנתי לשפתיה. משבוששו התקרבתי עוד, עד שחשתי את נשימותיה על שפתי ונעצרתי. היא הצמידה אותן אל שפתי, ואני, בידי שליטפה את שערה הידקתי אותה אליי והתמזגתי עם הטוב האלוהי.



את כל הדרך לביתה עשינו לסירוגין, כל כמה מטרים שלחתי את רגלי הארוכה קדימה לעברה והיא הייתה כמעט נופלת אך נאחזת בי, ואז הייתי אוספה אל חיקי דואג שלכל פיסה ממנה יהיה מקום בגופי, רוכן ומנשק. ואני רציתי כל כך שהדרך לא תסתיים לעולם אך היא הסתיימה אל מול דלת העץ של ביתה. נכנסנו. היא הקפידה לנעול את הדלת ואני פרשתי את ידי וחיבקתי אותה חזק וצעדתי לחדר השינה שם התענגתי לראותה מסתערת על מיטתה כשהיא על גבה ומרימה את ידיה גבוה מעל לראשה כאומרת 'אני שלך'.



אז משכתי את חולצתה מעל ראשה והנחתי לה לקלף בעצמה את מכנסיה. כששנינו שכבנו עירומים הרגשתי מן דחייה כזו ובכל זאת ליטפתי את צווארה בדרך את החזה את רגלה ליטפתי בעונג שלא ידעתי כמוהו והטיתי הצידה ושוב הרגשתי דחייה. ובכל זאת רכנתי ונישקתי אותה. ואז היא עצרה ושאלה "זהו סתם סטוץ?" ועם שאלתה הרגשתי את אברי הקשה קמל באחת.



וכשעניתי "לא! אנחנו הרי עוברים לגור יחד" היא תפסה את הפיקוד ועוררה בי יצרים שכלל לא ידעתי על קיומם.



לראשונה שכבתי עם בחורה לא מוכרת מבלי להשתמש בקונדום.



היא הניחה את ראשה על כתפי, אני ליטפתי את שערה בדרכי אל החלק האחורי של גופה, ונרדמתי כתינוק.



היה כיף.


כך הכרנו אני ואישתי ענת.



היום אני בן חמישים ושמונה, מתאר לעצמי שגם בני, עומר, עובר חוויות דומות, ורק שהוא לא נוהג לספר לי עליהן.



 


                                       סוף!




נכתב על ידי , 30/11/2003 14:24  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השדכן המרושע - בתוספת בונוס 'קורס מזורז - ככה תתעשרו'



 


'הנקמה המתוקה' - הוא התכוון להרוויח כסף והפסיד את בתו לפושטק עלוב - הוא התכוון לנקום דרכה ונלכד באהבתה. נוגע ללב.


 


"הלווווו, שלום מדבר יעקב רבינוביץ אפשר את אמא בבקשה?"


"כן שנייה אחת"


"הלוווו"


"גברת לאה רחל מדברת?"


"כן מי מדבר?"


"יעקב רבינוביץ, אני מתעסק קצת עם בחורי ישיבות שמתדרדרים. הבן שלך, שאומרים עליו שהוא 'כישרן גדול' נתפס לאחרונה מתרועע בחברת רעים ופוחזים. כעת אנו בארגון ההצלה שוקדים על פתרונות להצלתו. רק מה. שאנחנו מעסיקים כמה אברכים. וההגיון נותן שצריך לשלם להם משהו לפחות מאה דולר לכל אחד. לא כן?


"אין בעיה – רק שצריך להיות פנים מול פנים".


 


לאחר שבוע:


 


"הלווווו זה שוב מדבר רבינוביץ"


"כן"


"בורוך השם הצלחנו לנתק אותו מהפושעים, עכשיו צריך למצוא לו עבודה. עד שנמצא לו משהו, אעסיק אותו אצלי ואת תשלמי לי לשלם לו?


"אוקיי! – מה שתגיד, העיקר תציל לי את הילד".


 


לאחר דקה:


 


"צביקה, זה רבינוביץ, השגתי לך פועל בחינם. איזה ישיבע בוחר פושטע'קר שאמא שלו משלמת לי בשבילו 30 שח לשעה בעוד אני משלם לו 25. ואתה תצ'פר אותי מהצד הא???"


"יופי, נסדר אותך".


 


לאחר יום:


 


"יענקל, בוא אלי למשרד יש לי עבודה בשבילך".


"אני בא"


ובפגישתם: "מי החברים שלך היום?" -"יש כמה, אברימי סורוצקין, אלימלך נוסבויים, שמוליק טורק. ולא יעבור זמן עד שיתווספו למשרד המכירות בבעלות צביקה עוד שלושה פועלי חינם.


 


"לאה רחל, מדבר רבינוביץ, שלום לך, הבן שלך מצא עבודה ב-35 ₪ לשעה, צריך להוסיף לו כדי שלא יעבור לעבוד אצל חילוניים".


"הרב רבינוביץ, אתה יודע אני אלמנה, ואני נותנת לך מהאוכל של הילדים שלי אין לי ממה לשלם לך".


"תשתדלי כמה שאת יכולה, כדי שגם אם חס וחלילה הבן שלך ילך ולא יחזור תוכלי לומר ל'הקדוש ברוך הוא' שעשית את כל ההשתדלות"


"אשתדל, ממש תודה לך הרב רבינוביץ".


 


בסוף החודש נקלעה האם לקשיים כלכליים ולא שילמה את שכר בנה מה שנקרא בשפת המקצוע "תקעה ברז". הילד מועף אחר כבוד מהעבודה והאמא שופכת את ליבה בפניו.


מר רבינוביץ מתפלץ מצעקותיו של השבבניק ונחרד מהאיומים שהוא מטיח כלפיו. את מכוניתו הוא מוצא בבוקר כשארבעת גלגליה מפונצ'רים והמראה השמאלית של רכבו, 1500 ₪ שוויה, מרוסקת.


 


"הסיכונים של המקצוע" הוא מנחם את עצמו וחותר למציאת הפושטק הבא.


 


כדי למצוא סחורה טובה, היה מכתת רבינוביץ את רגלו מבתי קולנוע לפאבים דרך דיסקוטקים ומועדוני ביליארד. הוא היה מטייל מאחורי הבתים, במקומות מסתור פוטנציאלים וממתין לטרף. גם את הקיוסקים הסמוכים לתחנה המרכזית בירושלים שגדושים במוצאי שבתות בבחורי ישיבות הצופים במשחקי כדורגל היה פוקד דרך קבע.


 


ומעשה שהיה כך היה:


 


באחד מימי חמישי ה'יבשים' בהם שוטט רבינוביץ ללא לאות מאתר בדירור למשנהו, קלט בזווית עינו חולצה בוהקת מלובן מחזיר אור, רוכנת ומתנועעת בקצב לא סדיר. כשהתקרב זיהה כיפת כטיפה שחורה מעל שיער בלונדיני, ידיים שריריות מקיפות נערה חילונית מלטפות ומצמידות מהשיער והעורף פה לפה וגוף לגוף. מן סחרחורת מדבקת עטפה את הזוג המאושר. רבינוביץ צפה והתענג. מי יודע, עברה מחשבה בלבו, אולי יש לי כפיל שצופה בי צופה בזוג מתמזמז, ומתכוון לעשות עליי כסף?? רבינוביץ חייך בערמומיות. קצת קינא. קצת שמח על המציאה. ואפילו קצת ריחם על הוריו של המתנשק וקיווה שיהיו עשירים ושיסכימו לשלם לו על שכר פועלו. הוא כבר דמיין במוחו את הבחור החתיך יושב נבוך במשרדו ומכחיש בתוקף. גם את עצמו משיב לו בצחוק שיש בו מן ההשתתפות בצרה ואומר "אני יודע, בציבור החרדי זה ידוע שמרכלים. בקצה אחד של רחוב רבי עקיבא  בבני-ברק וכבר בקצה השני מדברים על מטוס עמוס בנוסעים שהתרסק. ככה זה חרדים, אבל אנחנו חיים בתוכם. אתה ואני צריכים לצאת ידי חובת כולם. לתת לכולם בשיניים" ראה בעיני רוחו.


 


חבל שגם היא לא חרדית, הרהר.


 


עיקר הנאתו של רבינוביץ מעבודתו כצייד פושטקים הייתה, ללא ספק, מהטיפול בבנות בית יעקב. הן היו יושבות במשרדו סמוקות ויפות ושוטחות מתוך פחד,  את כל חטאיהן. הן היו רואות בו מושיע. ברגעים אלה היה מתמוגג מנחת. "לא היו לך נקיפות מצפון כשהוא נגע בך?" היה שואל בתקווה שהנערה תספר לו מה בדיוק הרגישה. "את יודעת, מה שנאמר פה בחדר נשאר פה ואך ורק פה. אין לך מה לדאוג" שעות היה יושב במשרדו ומאזין לתיאורים פלסטיים. "תוציאי את הכל מהלב, זה יעשה לך טוב – 'העושה עבירה ומתבייש בה נמחלים לו כל עוונותיו'". היה מדרבן כשהבחין בהיסוס שעוצר את שטף דיבורה. "מה שנאמר פה בחדר נשאר פה ואך ורק פה" היה אומר ובדרך כלל מקיים. בכמה מהן אפילו התאהב. אך לא איש כמוהו יאבד את עבודתו בשביל תאוות רגע.


עם מיכל סוקולובסקי, בת למשפחת חסידים מיוחסת שיצאה לשאלה והסתבכה בדרכה להשתלב ולסגל לעצמה אורח חיים חילוני תקין פיתח קשר תלותי. הנערה ראתה בו מורה דרך והקשר שלהם, על בסיס יומיומי, החל לעורר את חששו. היא הייתה בוכה בפניו בחופשיות, והוא נקשר אליה בעבותות של אהבה. פעם כשאמרה "אף אחד לא אוהב אותי, הוא אפילו שגה בלשונו ואמר "אני אוהב אותך". מהרבנים, שסמכו עליו בעיניים עצומות קיבל גיבוי מלא.


 


בחור בחולצה לבנה ומכנסיים שחורות מלטף בשיכרון חושים מוחלט משוקצת מזדמנת, זו בהחלט מציאה. רבינוביץ עקב אחרי ישראל עד מקום ישיבתו, בירר את שם משפחתו והתקשר להוריו. "בנכם חוטא בעריות רח"ל" (רחמנא ליצלן=השם יצילינו) הודיע ודרש את שכרו במרמה. "אני מתכוון לטפל בו, אך דרוש לי סיוע שעולה קצת כסף, אם תוכל לעזור, יש עדין סיכויים טובים להציל אותו".


 


"אדבר עם בני, אף אחד לא צריך לטפל בו" אמר האב בקול בוטח. רבינוביץ נעצב. אך כשהאב גילה לבנו על שנפצה מתנשק לאור הזרקורים הזדעק הבן על המעקב והחליט לנתק קשר עם אביו. אז נמלך האב ופנה לרבינוביץ שפנה לישראל והציע לו עבודה ב-25 ₪ לשעה.


אך ישראל סירב בתוקף. והמשיך בעבודתו המסתורית כטבח ואב בית בישיבה קטנה.


לאחר שבוע פוטר מעבודתו ומצא לו עבודה דומה בישיבה אחרת.


לאחר שבועיים ניגש אליו ראש הישיבה ושאלו, "הייתכן שיש לך קשר עם בחורות?" ראש הישיבה בה עבד היה איש עצמאי שהחליט לחנך את ישראל בלא להיעזר ברבינוביץ שנעצב. הם היו יושבים לשיחות נפש, ישראל שפך בפניו את לבו עד שנעשו ידידים.


לאחר שרכש ישראל את אמונו גילה לו ראש הישיבה את שסופר עליו מפי רבינוביץ. ישראל זעם, הבין מדוע פוטר ללא סיבה ופנה לביתו של רבינוביץ. רבינוביץ צחק בצחוקו המתגלגל. הכחיש, התנצל ואף ניסה להתחבב שוב על לבו ולפתותו ב"עבודה מכניסה".


"שום דבר! אני לא עובד אצלך ולא רוצה אתך שום קשר". רבינוביץ נעצב ושלח את צביקה לשפר את שעיוות. צביקה, חכם, מוכשר וממוחל ממנו ידע בצחוקו השקול לכבוש את לב ישראל ואף שיפר את תדמיתו של רבינוביץ בעיניו.


 


ישראל נלכד!


 


מהר מאוד נקשר ואף אהב את צביקה. אך באותה המהירות צביקה העסוק הפסיק לענות ולהחזיר טלפונים תחילה בהתחמקויות נקודתיות ומאוחר הבהיר לו שבתקופה הקרובה לא יהיה לו כל כך זמן ונעלם. את המשך העבודה השחורה השאיר לחברו רבינוביץ.


 


ורבינוביץ פישל שוב. הוא צחק צחוק שעורר את זעמו של ישראל. דיבר בטונים שצרמו לאוזניו. ובכלל עורר דחייה. אז פשפש בזקנו והרים ידיים.


הפעם ניסיונותיו של צביקה לשפר את תדמית חברו רק קשרו אותו עם חברו בעיני ישראל שסלד, תיעב, ושנא את שניהם. פתאום הבין שהכל מניפולציות. אף אחד לא באמת מתכוון ברצינות. הוא נזכר בעצמו מדבר בגלויי לב שאין בו סייגים עם צביקה וגופו רעד. הוא פשוט צחק עליי, חשב והחליט ללמדם לקח.


 


משום מה בער לו לישראל לומר לשניהם "אני שונא אתכם" אך לא הצליח והשנאה פעפעה.


ישראל, היפה שבגברים החליט ליקום בהם ביקר להם! בילדיהם! לצביקה שלש בנות ובן ולרבינוביץ ארבע בנים.


הוא עבד מבוקר עד צהרים כטבח בישיבה. ובצהרים נתפנה לו לנקמתו. בסופר השכונתי פגש בבני רבינוביץ דובב ודבר על לבם עד שנעשו חברים ממש. אל ביתו בת ה-18של צביקה, שרי שמה, שלח על שם בחורה אנונימית סיפור מרתק.


 


וכך כתב:


 


שלום שרי! שמי ישראל ואנחנו שכנים. שנים אני מכיר אותך מביט ומתעניין בך ואת לא בי. כשהיינו ילדים (את בטח כבר לא זוכרת) שיחקנו יחד בתופסת (ואני תמיד הייתי משיג אותך) כשגדלנו ניתק בנינו הקשר. אז החלטתי בכל זאת לכתוב לך מכתב אנונימי (במעטפה כתבתי שם של בת כדי שלא יזהו). מהיום, בכל פעם שאראה אותך אחייך לעצמי ואדע שקראת את מכתבי.


אני עומד לכתוב לך סיפור מכל הלב. אנא ממך, אל תתייחסי אליו כאל סתם סיפור של נער שוטה. לא! אני כלל לא כזה!


 


לפני שנתיים ראיתי ילדים משחקים בתופסת הילדים שמחו וצהלו כי אין מחר ונזכרתי בך ובמשחקי התופסת שלנו. קצת נצבטתי בלבי על שלא נשחק עוד לעולם. ועוד נצבטתי על שלא נשב לעולם ונעביר זיכרונות. כי אסור. אנחנו כבר גדולים. נזכרתי בך ורציתי לומר להם, לילדים, את תשחקו יותר מדי אל תתאהבו האחד בחברותיכם. יבוא יום ותתגעגעו, תרצו לדבר, לשחק שוב ויהיה אסור. רציתי לעזור להם שלא יגיעו למצבי שלי שאני אוהב נערה שלעולם לא אראה ואפילו לא אדבר אתה.


 


ישראל היה במתח. תאוות הנקמה שכחה והוחלפה בלהט מאתגר. פתאום החל לחבב אותה, לרצות למצוא חן בעיניה. הוא עקב אחרי נחשולי האהבה לשרי, שהיו מתפרצים רק מלכתוב לה, ופוצעים את לבו שידע שלא יוכל להשיגה. במכתב השני, לאחר יומיים כתב.


 


שרי היקרה. החלטתי שהייתה זו רשעות מצדי לכתוב באנונימיות מבלי שתינתן לך הזכות להגיב. דמיינתי אתמול איך פנייך החמודות מתעוותות בעצב, רוצות לומר משהו ולא יודעות למי. אז תוכלי להשאיר לי תגובה לת.ד 26 בני ברק עבור ישראל.


 


ישראל שלח את המכתב וכולו חשש מהבאות. הוא רצה שהיא תענה לו. כשלושה ימים לאחר שליחת המכתב החליט ללכת לבקר אותה. כל הבוקר יצא לכיוון 'רמת שלמה' והסתובב סביב ביתה. לאחר שעה של סיורים הוא ראה אותה. ליבו החסיר פעימה. היא הייתה יפה. 'אולי בדיוק עכשיו היא חושבת עלי' חשב ונרעד. את בניו של רבינוביץ שאותם חישב לסבך במראות אסורות באחד מבתי הקולנוע שכח.


כילד בן עשר שקיבל ליום הולדתו אופני הרים משוכללים הוא שש במוצאו את המכתב ששם השולח לא הוזכר בו. את בניו של רבינוביץ שאותם חישב לסבך במראות אסורות באחד מבתי הקולנוע שכח.


 


שלום ישראל. אני לא יודעת מי אתה. אתה כותב יפה וקצת מרגש. כשקיבלתי את המכתב והבנתי שהוא מגבר רעדתי קצת. אני ממש לא יודעת כיצד להגיב ואיך בדיוק אני אמורה להתייחס למכתב הזה.


צדקת, זה היה נורא לא יפה מצדך לכתוב כזה מכתב ולהיעלם. הרגשתי שאני מתפוצצת, לא היה לי למי לספר על זה. פחדתי. גם עכשיו שאני כותבת לך אני רועדת. האמת היא שאני קצת פוחדת שחברה שלי כתבה את המכתב הזה והכל בצחוק.


כפי שאמרת אסור שיתקיים בנינו קשר כלל. אבל בבקשה תכתוב לי מי אתה באמת, כדי שאוכל להיות בטוחה שזו לא חברה שלי. ניסיתי להיזכר בכל ילדי השכונה וממש לא נזכרתי בילד בשם ישראל.


 


ישראל קרא את המכתב בשקיקה. הוא למד אותו. קודם כל, חשב, היא הרגישה צורך לספר על זה. זה עשה לה משהו. אחר כך היא 'פוחדת' שזו חברה שלה. היא מעדיפה שזה יהיה גבר. היא רועדת לכתוב לי. והיא גם מתלהבת מטוב הלב שלי שאפשרתי לה לשלוח לי מכתב. ישראל רצה להתייעץ עם חברו אבל הרגיש שזה אישי מדיי. לא! על הקשר שלנו אף אחד בעולם לא ידע לעולם. סיכם לעצמו. שעות התלבט מה לכתוב, במה להתחיל. הצחיק אותו שאת כל המערך הוא התכוון להוביל רק כדי לנקום. הוא באמת רצה אותה. לבסוף כתב.


 


שרי שלום! אני לא מאמין שזה קורה, קיוויתי למכתב ממך בכיליון עיניים. בכלל כבר הרבה שנים אני מקווה לאיזה שהוא קשר אתך, ועכשיו כאילו הוא בא בצורת מכתב. ולכן בדיוק אני חושב שצריך להפסיק את זה מייד. כי אני קצת מרגיש שאני נקשר אליך. אין לי שום בעיה לתת לך את השם שלי, אבל אולי תכירי אותי, וכשניפגש הלוא נביט זה בזו וניזכר במכתבים, ויהיה מביך נורא. אני לא מסוגל.


אתמול גם ראיתי אותך בשעות הבוקר, לבשת כותונת וורודה ויצאת למכולת. לא הפסקתי להסתכל עלייך. בכל תזוזה שלך ראיתי איזה רמז כאילו את מתכוונת לומר לי 'אני יודעת מי אתה'.


שרי, את נורא חמודה!


ביי.


 


את המכתב השאיר בתיבת הדואר שלה בלא להזדקק לבול. פחות בשביל לחסוך, יותר בשביל לרמוז 'הייתי פה'. ישראל שלח את המכתב, ושוב רעד עבר בגוו. בערבים היה מסתובב בשכונתה נזהר שהיא לא תבחין בו. לפעמים היה רואה אותה ועוקב אחריה בעיניו, תחילה כדי שיוכל לכתוב לה על זה. ואחר כך הוא כבר לא יכול היה להוריד את עינו ממנה. הבחורות שעד היום הסתובב איתן היו בעיניו חילוניות פרוצות. לא שוות. פתאום ניתנה לו ההזדמנות להיכנס אל הקודש פנימה. לגעת בלבה של בת ישראל כשירה וחסודה, שאילולי הוא ותושייתו לבטח היה אחד מתלמידי החכמים שבדור שם עליה את ידו. המחשבה על כך שמישהו מלבדו יכול היה לגעת בה העבירה בו צמרמורת.


 


כעבור יום קיבל את המכתב הבא:


 


דיי ישראל, אני כבר לא מסוגלת. אני מתה מסקרנות! מי אתה? אני חייבת לדעת, ולא מעניין אותי! למה נראה לך שרק לך מותר לדעת באיזו כותונת אני מסתובבת ולי אסור לדעת עליך? זה נראה לך הגיוני? זה לא יפה! אתה כותב שאתה נקשר אליי. ואתה חושב שאני לא? נראה לך שלא מעניין אותי מי חושב עלי כבר שנים? נראה לך שלא מעניין אותי את מי אני מעניינת?


אני אפילו לא יכולה להחזיר לך במחמאה "אתה חמוד" כי אף פעם לא ראיתי אותך. אבל אתה מאוד מתוק. רק תכתוב לי מי אתה וזהו! נפסיק להתכתב.


 


ישראל הרגיש שהוא אוהב אותה באמת, הוא רצה לספר לה את כל האמת, אך חשש מתגובתה והמשיך לשקר.


 


שרי היקרה! א. מה נשמע? מה שלומך? אני מרגיש קצת חבר שלך, ואת כותבת לי נורא קצר. רק על זה שאת רוצה לדעת מי אני. ב. אני מאוד מאוד רוצה לומר לך מי אני. אבל אני חושב שהבקשה הזו בכלל לא הגיונית. אתמול התחרטתי בכלל שכתבתי לך מכתב. הרי אם אומר לך מי אני לא אוכל להפסיק לכתוב לך לעולם. כל פעם שאראה אותך ויצטלבו מבטינו ארצה לומר לך משהו ולא אוכל אז אכתוב לך. וזה לא טוב.


את לא מבינה מה קורה לי.


את פשוט משגעת אותי. ממכתב למכתב אני מרגיש שאני אוהב אותך יותר ואני נורא מפחד מזה. אני יודע שלאהבה הזו אין בסיס. היא סתם תתפוצץ לי בפנים כי הרי אסור שיהיה בנינו קשר. המכתב הראשון ששלחתי לך היה מן דרך להתגבר על געגועי אליך. והנה רק הסתבכתי מזה יותר.


 


גם אתמול ראיתי אותך. אני רוצה לכתוב לך משהו, אבל אל תעלבי. טוב? אני מקווה שאת מסכימה. נכון אתמול שחזרת מגן העיר עם אחיותייך הקטנות נפל לקטנה בניהן הכדור, רצת אחריו והתכופפת להרים אותו. כשהתכופפת נשבה רוח חזקה וראו לך את כל הרגלים. אני לא מאמין. אף פעם לא אמרתי כזה דבר אפילו לאחותי, אבל לך, אולי בגלל שאת לא מכירה אותי אני מרשה לעצמי לומר. אז להבא קצת צניעות. טוב?


ביי חמודה ובבקשה תביני אותי.


 


ישראל לא ידע את נפשו, היה לו ברור שבאיזה שלב הוא יאלץ לחשוף בפניה את סיפורו ואת מניעיו הראשוניים. הוא לא רצה לשקר לה אך מאוד פחד לאבד אותה.


 


ישראל היקר! האמת, גם אני כבר מרגישה קשורה אליך במידת מה. אולי זה בגלל שלכל מקום שאני הולכת אני חושבת אולי אתה רואה אותי עכשיו ואולי זה בגלל שבכל איש שאני רואה אני חושדת אולי זה אתה. אני מסכימה אתך שזה מאוד לא הגיוני שאדע מי אתה. אבל אני בכל זאת לא מסוגלת, אני פשוט חייבת לדעת.


תדע לך. כל היום אני לא מפסיקה לחשוב עליך. כל בחור שעובר ברחוב חשוד בעיניי אולי הוא אתה.


אתמול חשבתי על זה שאתה בחור מאוד אמיץ, כי בחורה נורמלית הייתה מתעלמת לגמרי מהמכתב שלך, ואולי הייתה פונה אתו אל אביה שיברר מי אתה. אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי אתך היא שאני לא יכולה לדבר על קשר המכתבים הזה שלנו עם אף אחד.


ואולי רק תאמר לי בן כמה אתה ועד פרטים על עצמך. ותפסיק לקרוא לי חמודה, זה מחמיא לי מדיי ואני מסמיקה.


שאלת מה שלומי. הכל היה טוב לפני שנכנסת לחיי, פתאום אני לא כל כך מתרכזת בלימודים. אני חושבת עליך. גם אמא שלי אמרה לי אתמול שאני לא מספיק מרוכזת. אני כבר לא יודעת מה קורה איתי. אולי אתה תיתן לי עיצה.


 


ישראל קרא את המכתב ואחר שסיים לקרוא נישק אותו. הוא הרגיש צורך להיות קרוב אליה, אך ידע שזה מוקדם מדיי. במכתב הבא הוא החליט לשדרג את הקשר.


 


שרי היקרה והמתוקה והלא חמודה שלום!


 


גם למכתב הזה ציפיתי בכיליון עיניים. והנה סוף סוף הוא מגיע. את אומרת שאת לא מפסיקה לחשוב עליי ואפילו לא ראית אותי. תארי לך כמה אני שראיתי אותך חושב עליך.


את יודעת שהגעתי למסקנה שגם לזה שאת נורא יפה יש השפעה עליי? את יודעת שמעבר לעובדה שאני כל היום חושב עליך אני גם מרגיש לפעמים צורך לחבק אותך? את יודעת שכשסיימתי לקרוא את המכתב שלך נישקתי אותו? את פשוט משגעת אותי. אני כבר לא יודע מה לעשות אתך. חשבתי לכתוב לך מכתב אחד ופתאום אני מוצא את עצמי כרוך למעלה ראש בעבותות אהבתי אליך.


אולי במקום לפגוש אותי פשוט נדבר בטלפון. התקשרי אליי בערב בבקשה. 06512344.


 


כשתחב את המכתב בתיבת הדואר של ביתה שוב אחזו אותו רעד מוכר. הוא פחד שלגלוי הלב תהיה השפעה מרחיקה. על לבו הרגיש כל היום כובד מציק ובלתי נסבל. בערב מצא עצמו מביט על מסך הפלאפון וממתין בקוצר רוח לצלצול המיוחל. הוא גם פחד שלא יהיה בה האומץ להתקשר אליו. את מחשבותיו קטע הצלצול.


 


"הלוווו, שלום שרי?"


כן, מאיפה אתה יודע שזו אני?"


"נו באמת, איזו עוד בת עלולה להתקשר אליי – האמת היא שפחדתי שלא תתקשרי, פחדתי שתפחדי".


"כן, קצת פחדתי, אבל בסוף החלטתי שאני חייבת לדבר אתך".


"וואו, איזה יופי שאנחנו מדברים".


 


שקט.


 


"אני רגיל לכתוב לך, לא לדבר אתך. לא יוצאות לי המלים מהפה, הייתי צריך להכין לך מכתב".


"אני הכנתי לך, את המכתב שהתכוונתי לשלוח לך כתגובה רוצה שאקריא לך?"


"כן"


"שלום לישראל המתוק והכן חמוד מאוד". – רעד של מבוכה מקסימה עבר בישראל. "אני מרגישה שאני מתביישת להקריא" אמרה. ישראל האיץ "נו תקראי, אני במתח".


-"קראתי את מכתבך ומאוד התרגשתי. נורא כיף לדעת שיש מישהו בעולם שנורא אוהב אותי וממתין למכתבים ממני. אז אולי כדי שגם לך יהיה כיף, ראוי שאכתוב לך שאני מאוד מצפה למכתבים ממך וגם אני אוהבת אותך אפילו שאף פעם לא ראיתי אותך. אני עדיין לא יודעת אם יהיה לי האומץ להתקשר אליך. אם לא, אז תדע שמאוד מאוד רציתי – אוהבת אותך שרי".


 


שקט.


 


- "האמת היא שקצת פחדתי שגילוי הלב שלי ירחיק אותך, פחדתי שתיגעלי מהצורך שלי לחבק אותך".


- "דווקא זה עשה לי חשק לחבק אותך".


- "ואיך את מסבירה את זה שהכל רץ כאן כל כך מהר? זה לא מפחיד?"


- "אני לא יודעת, אבל זה פשוט נורא מרגש לדעת שיש מישהו מוכשר, שיודע לכתוב יפה ולגעת בלב, שכל מה שהוא עושה כל היום זה לחשוב עליי".


- "אתה בחור ישיבה?"


- "על הנייר, בעצם אני לא ממש לומד בישיבה".


 


שקט.


 


ישראל חשש שכיוון שהוא לא לומד בישיבה יחסה אליו יהיה מזלזל.


 


- "אספר לך משהו על עצמי" אמרה שרי. אני לא יודעת אם אתה מכיר את המשפחה שלי, אבל אנחנו משפחה מאוד מודרנית מצד אחד ומאוד מסוגרת מצד שני. אני קוראת ספרים, איזה שבא לי, וחיה בחופשיות. אני מספרת לך משהו אישי שיישאר בנינו לכל החיים, טוב?"


- "בטח"


- "כמו כל הבנות בעולם, יוצא שלפעמים אני רואה גבר שמוצא חן בעיניי, ואני חושבת עליו ונזכרת בו לפעמים. ושוב כמו כל הבנות בעולם, יוצא שישנם גברים שבאים אתי במגע יומיומי, ואני חושבת עליהם בתדירות יותר גבוהה. ותמיד אני מתלבטת, האם כמו שאני חושבת על גברים, גברים חושבים עלי? האם יתכן שאני חושבת על אותם הגברים שחושבים עלי? האם יתכן שבאותו הרגע שאני חושבת על מישהו הוא חושב עלי? נראה לי מאוד לא צודק שאני אחשוב על מישהו שחושב עלי באותו רגע ובכלל לא נדע זה על זה. מה שמפליא אותי, וקושר אותך אליי זה שאתה חושב עלי כל היום, ואם אנחנו שכנים לבטח ראיתי אותך. ואני שוכבת במיטה וחושבת אולי זה הוא ואולי זה הוא וזה נראה לי ממש לא צודק שאני ואתה חושבים אחד על השני בדיוק באותו הזמן ואנו כלל לא יודעים זה על זו.


- "מעניין"


- "ואני רוצה לומר לך עוד משהו, תמיד אני מתלבטת האם מה שאני רוצה שיעשו לי ושאעשה בדמיון זה גם מה שאני רוצה במציאות. אולי בכלל במציאות אדחה לכל קירבה"


- "מה את רוצה בדמיון לעשות ושיעשו לך?"


- "זה מביך ואני לא מדברת על זה".


- "דברים לא צנועים?".


- "כן, לפעמים".


- "אוקיי, מה מביך בזה? זה קורה לכולם".


- "קורה לכולם ומביך את כולם"


- "לא בהכרח".


- "אותך זה לא מביך?"


- "לפעמים כן ולפעמים לא".


- "עכשיו?"


- "קצת מביך".


- "אז למה אתה מבקש ממני לספר על דברים שאתה בעצמך לא מוכן לספר?"


- "זה מביך אותי כי זה מביך אותך, אם את היית מבקשת ראשונה, ולא היה קודם סירוב שלך לבקשה הייתי מספר".


- "אוקיי, הסכם. אתה מספר אני מספרת הולך?"


 


שקט.


 


ישראל לא ידע כיצד להגיב, המהירות שבהשתלשלות סחררה אותו. מבלי משים הוא אמר "טוב".


 


- "אז בבקשה תתחיל לספר".


- "אבל זה בכלל לא הוגן, תראי איזה מן מצב זה, אני צריך לספר על הדברים הכי אישיים שלי, והכי מביכים בעולם, תוך אולטימטום. לא זה לא עובד ככה. בואי נדבר סתם ואז איך שהוא נגלוש לתוך זה".


- "אוקיי, על מה נדבר?"


- "על החסה בשטחים – סתם, מה שלומך? מה עשית היום?".


- "כרגיל, הלכתי לסמינר, חזרתי הביתה ארגנתי את הילדים, העמדתי מכונה. ושלא כרגיל חשבתי על איזה בחור אנונימי ששולח לי מכתבים, לא סיפרתי לך עליו אבל יש כזה אחד.


 


שניהם צחקו.


 


- "ואני כרגיל חשבתי עליך, שלא כרגיל לא היה לי כוח היום ללכת לעבודה. בדיוק כמוך אני מכין אוכל לבחורים בישיבה קטנה. קפצתי אליך הביתה, תחבתי את המכתב, כמו בכל פעם אחז אותי רעד כששלחתי אותו. פחדתי שלא תתקשרי".


- "אתה אומר שאתה חושב עלי על מה בדיוק אתה חושב?".


- "על מה את?".


- "אוף אתך אני שאלתי ראשונה".


- "מה זאת אומרת על מה?"


- "טוב אני אענה ראשונה – אני חושבת על, מי זה יכול להיות, מה הוא עושה עכשיו, האם גם הוא חושב עלי? מה עובר לו בראש. וגם אני חושבת על איך אתה נראה יפה או מכוער, אני לא יודעת".


- "מה איכפת לך איך אני נראה?".


- "איכפת לי, אני לא רוצה שתהיה מכוער – ומה אתה חושב עלי?".


- "אני חושב גם על מה את עושה ומה את חושבת, איך את מסתדרת עם הילדים. אבל בעיקר אני רוצה לחבק אותך. הנה, מבלי משים גלשנו בלי אולטימטום. אני כבר ראיתי אותך, אני מדמיין אותך כמה שאת יפה, מלטף אותך בדמיוני ואפילו מחבק ומתנשק אתך. פשוט כיף לי כשאת בראש שלי. וואו, אני כל כך נבוך. מה את חושבת על זה?.


-"אני חושבת שזה בדיוק כמוני, גם אני המון פעמים מוצאת את עצמי במצבים כאלה, אני חושבת שככה זה כל העולם ובכלל אין במה להתבייש בזה".


- "כולם מסתירים את זה כמו שכולם מסתירים את הפה כשמפהקים וכמו שיוצאים לשירותים"


- "לא נכון, זה שונה. אף אחד לא מתכחש לזה שהוא מפהק, מפליץ או הולך לשירותים. סתם, לא נעים לעשות את הדברים האלה ליד אנשים. אבל למחשבות האלה רוב האנשים מתכחשים בכלל. הנה, כמו אצלי, לא הייתה לי בעיה לומר לך שיש לי מחשבות. ובלי שום קשר התביישתי לפרט עליהן מתוך בושה. כשאתה התחלת, היה לי יותר קל, אבל לא התכחשתי או הכחשתי את עצם המחשבות".


- "יש בזה משהו מותק".


- "וואו, מה קרה שפתאום הפכתי למותק?"


- "נס גלוי – סתם, את לא 'הפכת' למותק, פשוט עכשיו החלטתי לגלות לך שאת מותק בגלל שהיית ילדה טובה".


- "תודה רבה לך אבא".


- "יש לך פלאפון?"


- "כן"


 


הם החליפו מספרי טלפון, דברו שעות בכל יום על הכל, ונעשו חברים טובים. בסיום כל שיחה, היו שותקים. מספרים במבוכה האחד לרעהו מה בא להם לעשות אחד לשני ומתמוגגים. עם הזמן הוסר לגמרי מחסום הבושה והשיחות קלחו וגלשו למחוזות רומנטיים מרתקים. הם היו מביטים יחד בירח הצהוב, מתארים אותו, מתמוגגים מכך שניתנה להם ההזדמנות להביט באותו ירח באותה נקודת זמן. הם היו מתנשקים ומתנשפים בפלאפון בוכים וצוחקים. הכל. היה להם כיף.


 


כעבור חודשיים, החליטה שרי שהגיע הזמן להיפגש. היא הודיעה לאימה על היעדרותה ללילה והגיעה לביקור בביתו. היא לא זיהתה אותו, אך נפעמה מיופיו ולא אמרה דבר. הוא, התרשם מתסרוקתה המושקעת. לראשונה הביט היטב ועמוק בעיניה הירוקות שקישטו פנים צהובות בוהקות. שערה הזהב-חלק שגלש עד כתפיה היה פזור והיא נראתה שונה.


 


"היכנסי" אמר במבוכה.


והיא נכנסה, והוא שבר את המתח עם כוסות קולה קרה שמזג לשניהם.


 


הם דיברו, אכלו, צחקו כאילו אין מחר. לפני השינה שילבו ידיים וצפו יחד בפרק בסדרה רומנטית איטלקית. כשפשטו השחקנים את בגדיהם הביטו שרי וישראל זו בזו. והבחינו זה בעינו של זו וזו בעיניו של זה בלחלוחית שרק ישראל ידע לזהותה כלחלוחית האהבה. הוא קרב את פניו, לחץ חזק את ידה והתרגש. היא גם. כשפיותיהם קרובים צחקו וחשו זה בהבל פיה וזו בהבל פיו. הם נעצרו ושוב צחקו, אחר התנשקו קלות, ושוב הביטו עמוק זה בזו וזו בזה.


כששכבו לישון זה מול זו ליטף ישראל את שערה ואז התנשקו בשקט ואחר בסערה. כמו באופן אינסטנקטיבי פשטו את בגדיהם ומימשו חלום ישן שלהם.


 


שרי, ראתה לראשונה איבר מין גברי. לראשונה גילתה בעצמה את התשוקה להרגישו פנימה בתוכה. שרי גם חשפה לראשונה והפקירה לליטופים מענגים את איבר מינה שלה.


- "את הרבה יותר יפה בלי בגדים" אמר לה ישראל וצחקק.


- "גם אתה, 'חמוד' שלי – עכשיו אני כבר יכולה לומר לך חמוד..."


כשישראל היה בתוכה, על רגע גניחותיה הקולניות נזכר מדוע החל לחזר אחריה. וצחק וקצת נצבט.


 


לפני שנרדמו העירה שרי על כך שמעולם לא ראתה אותו בשכונה, ואף פעם לא פינטזה עליו.


אז סיפר לה ישראל את כל האמת.


 


- "אז אני חייבת לאבא שלי הרבה". אמרה וחייכה את חיוכה שובה הלב.


- "גם אני".


- "אני אוהב אותך"


- "גם אני"


- "גם אני מה?"


- "מה מה?"


- "גם אני מה?"


- "גם אני אוהבת אותך, מאוד מאוד מאוד".


- "גם אני?"


- "גם אני מאוד מאוד מאוד"


- "מאוד מאוד מה?"


- "אוהב אותך".


 


הם נרדמו כשחיוכים נסוכים על פניהם. והקיצו בגיל.


 


לאחר כחצי שנה, פנה חבר שלו אל אביה והציע אותו כשידוך לביתו. האב סרב בתוקף עד שסופר לו על אהבתם הלוהטת.


 


החתונה התקיימה ברוב פאר. בחתונתם פגש ישראל ברבינוביץ מרוב אושר הוא אפילו לא טרח להזעיף פנים. ובניו של רבינוביץ לא ביקרו בקולנוע עד עצם היום הזה.


 


                                              - סוף -


 

נכתב על ידי , 25/11/2003 16:58  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



את מי אבא אוהב יותר אותי או את אלוהים???



 


"בוקר טוב ערן, כבר מאוחר קום כבר". קרא לעברי קול גברי מוכר.


 


אולי זה אבא? חשבתי. אבל מדוע שיתעורר מוקדם כל כך? הלוא אבא עובד עד שעות מאוחרות, ואמא היא זו שנוהגת להעיר אותי כל בוקר לבית הספר.


 


 קרני השמש הקיצית האירו את חדרי באור מטריד. התהפכתי על בטני וטמנתי את ראשי בכר.


 


אמא תמיד העדיפה שאבא יהיה זה שמעיר אותי בבוקר, היא ידעה כמה אני אוהב את שינת הבוקר. ותמיד אמרה שהסיבה שאני אוהב את אבא יותר ממנה היא לא משום שאבא הוא זה שנותן את הכסף והמתנות, אלא משום שהיא זו שמנתקת אותי כל בוקר מהתענוג הקטיפתי בכל בוקר.


 


אבא קרב אלי בצעדים חרישיים. ליטף את שערי בעדינות והתיישב לצדי.


 


"אמא הלכה מוקדם בבוקר, ואני קצת ממהר, אז בבקשה תעשה את זה זריז" הוא אמר בקול על גבול הסמכותי.


 


סובבתי את פני לעברו, הוא נשק ללחיי.


 


משהו בנשיקה שלו היה מוזר.


 


דוקרני.


 


על שולחן במטבח המתינו לי פרוסות מרוחות בשוקולד. נטלתי אותם ובזריזות תחבתי אותם בתיקי ושמתי פעמי לכיוון בית הספר.


 


בהפסקת עשר פרסתי מגבת על השולחן הבית סיפרי שלפתי מתיקי את פרוסות השוקולד, ו


 


משהו מוזר.


 


השוקולד איבד מטעמו.


 


"איכסה" סיננתי בזעם.


 


מה קרה היום, הכל מוזר. אמא הלכה בבוקר מבלי שהודיעה לי על כך בערב כשנפגשנו. אבא לא המתין לי ולא ליווה אותי לבית הספר. ועכשיו השוקולד מקולקל.


 


מה זה?


 


אחר הצוהריים, כשחזרתי הביתה, קיבלה אמא את פני כשפניה קורנים מאושר. ניכר היה עליה שיש משהו בליבה.


 


"אמא איפה היית הבוקר?" שאלתי ורצתי אל זרועותיה הפרוסות.


 


עוד תביןהיא אמרה כטומנת סוד. ורק הגבירה את סקרנותי.


 


כמה דקות אחרי שב אבא הביתה.


 


מה עושה אבא בבית בשעות כאלה, חשבתי בלבי.


 


לא שאלתי. ידעתי שעוד יגיעו ההסברים.


 


- "בוא הולכים לטיול" הודיע אבי תוך שהוא מצלצל ומרעיש במפתחות רכבו.


 


- "בלי אמא?" שאלתי.


 


- "בלי" הוא ענה.


 


- "אבא, המון דברים מוזרים קורים היום". אמרתי.


 


- "עוד תבין" ענה אבי.


 


הנסיעה עברה עלינו בשקט. המתיחות באוויר העיקה.


 


אבא, שהיה איש חברותי במיוחד, נעשה שקט וביישני. הוא חשש ממני. "תשמע ערן" הוא אמר, ושוב שתק ארוכות.


 


"אנחנו יהודים, יהודי זה לא סתם שם תואר חסר משמעות. אנחנו בני מלכים". אבי שתק. בחן את ארשת פני. והמשיך.


 


"אמא ואני החלטנו להעניק משמעות לחיים שלנו, אני בטוח שאתה תצליח להסתגל לחיים החדשים ואפילו ליהנות מהם".


 


"במה מתבטא השינוי, ואיך הוא בדיוק מתקשר להיעלמותה הפתאומית של אמא בבוקר, לזה שקמת מוקדם וחזרת מוקדם, ולזה שאמא נשארה בבית ולא הצטרפה אלינו לטיול.


 


ורציתי להזכיר את השוקולד המקולקל אבל הבנתי שאין לזה קשר.


 


"יש לנו אורחים בבית, הרב שלי ובני משפחתו הגיעו אלינו לארוחת ערב, אמא נשארה בבית כדי להכין להם ולנו ארוחה חגיגית. יש לו ילדים בגילך שתשמח נורא להכיר".


"טוב אז יאלה בוא נלך" אמרתי.


 


בבית המתינה לנו משפחה גדולה ומשונה.


 


אבי המשפחה, הרב, היה מעוטר בזקן ארוך. אשתו, הרבנית, עטפה את ראשה בבד כחול, לא מחמיא. הילדים הרבים, שמונה במספר, ישבו בשקט סביב השולחן והמתינו למוצא פי אביהם.


 


הרב לחץ את ידי כאילו הייתי גדול, והזמין אותי לשבת לצדו.


 


הוא הניח את ידו הכבידה והמציקה על כתפי וחייך חיוך מאולץ כמו של מכשפים. "ברוך השם" הוא אמר, "משפחתך בחרה להיכנס תחת כנפי השכינה, עכשיו אתם משלנו".


 


מפחיד.


 


מה זה משלנו? משל מי?


 


ניסיתי למצוא הצלה במבטה של אמי, אבל זו הייתה שקועה בשיחה ערה עם חברתה החדשה, הרבנית.


 


הרגשתי מן חוסר אונים. גוש גדול וכבד עמד בגרוני. הרגשתי בודד.


 


כאב לי.


 


פרצתי בבכי היסטרי. "לא רוצה להיות משלכם, לא רוצהההה, אני רוצה להמשיך בחיי".


 


פניו של אבא האדימו מבושה.


 


אמא סימנה לי לגשת אליה לחדר צדדי, והעירה לי לנהוג בנימוס.


 


כולם היו נגדי.


 


הרב אמר לאבי ש"כך זה כל הילדים בהתחלה, היצר הרע משתלט עליהם ומשתמש בהם כדי להרחיק את ההורים, אחר כך, כשלא מתייאשים היצר מרפה מהם והם נעשים צדיקים גדולים. הם נשמות גדולות".


 


"ההורים שלך עוברים עוד מעט לבני ברק, הילדים בבני ברק הם הרבה יותר מנומסים מהילדים בתל אביב, יהיה לך כיף". אמר לי הרב.


 


עזבתי את השולחן בזעם, ברחתי לחדרי ושם פרצתי שוב בבכי היסטרי.


 


אמא, ניגשה לחדרי. ניגבה את דמעותיי וחיבקה.


 


"הכל יהיה בסדר, אתה עוד תסתגל" אמרה.


 


"אבל אינני רוצה להסתגל, טוב לי איך שאני, לא רוצה לעבור לבני ברק, מה יש לי לעשות בבני ברק? אני אוהב את החברים, הבצ'פר והכל, פתאום לעבור סתם כך?"


 


"אני מבינה, אני יודעת שזה קשה, אבל זהו הייעוד שלנו בחיים, לא באנו לעולם הזה כדי לשתות לאכול ולישון, גם לנשמה יש דרישות, ואנו מתכוונים למלא אותן".


 


הרגשתי שאמא הפסיקה לאהוב אותי. קינאתי באלוהים, הרגשתי שהוא תפס את מקומי בלבה של אמי.


 


הלכתי לישון מהורהר, כשהתעוררתי, השמש הייתה במרכז השמיים. שעת צהוריים, אמי לא דאגה להעיר אותי לבית הספר.


 


על השולחן השאירה לי אמי מכתב, ובו כתבה. "הלכתי לשיעור, אני מקווה שהתעוררת בזמן, אגיע בצהוריים. השוקולד והלחם במקומם, תכין לעצמך אוכל ותסתדר, אתה כבר ילד גדול.


לא רציתי שוקולד, בכלל לא הייתי רעב, רציתי את אמא ואבא חזרה, אמא ואבא דואגים כבעבר. רציתי שהרב ימות ויניח את אבי לנפשו. שנאתי אותו.


 


כשאמא חזרה, היא דרשה בשלומי בקרירות, לא התייחסתי אליה, זה לא ממש הזיז לה.


 


יותר מאוחר, כשהציק לי הרעב, ניגשתי למטבח להכין לי פרוסה עם שוקולד. אז הבחנתי בשינוי, הקופסה נראתה אחרת.


 


"כשר בהשגחת הבד"ץ" נכתב עליה.


 


ואני הרהרתי, אולי בגלל ההכשר זה לא טעים...


 


נ.ב. הכותב הינו בן להורים חוזרים בתשובה שיצא בשאלה


 

נכתב על ידי , 23/11/2003 17:02  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

52,069
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשבתאי קור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שבתאי קור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)