מסע מרתק אל ליבה של נערה יפה שלא מפסיקה להסתבך.

טרם בואי אל הקודש פנימה אומר. צר לי, צר לי שאת סיפורי האישי אני נאלץ לספר במסווה של עלילת מתח. צר לי, צר לי כי גם לי יהיה יותר נוח אם אדבר על עצמי בגוף שלישי.

בפגישה הראשונה שלי עם פסיכולוג נדהמתי. זה היה בעקבות ההערה, שתחילה לא יחסתי לה חשיבות ולבסוף, היא הייתה זו שחספה בפני את ה'אני' החבוי. אותו 'אני' שאני דואג בחירוף נפש להסתיר גם מפני עצמי. זה היה כשרק התחלתי לספר על עצמי "אתה מרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לגרליך" אמרתי, והתכוונתי לספר על עצמי, שבשלב מסויים הרגשתי כאילו משהו בתוכי התערער. "למה אתה מדבר על עצמך בגוף שלישי?" הוא שאל. ואני, הפטרתי מן 'אווווווווווו' שהייתי אמור להשילם אותו ב'ף' עצבנית ולומר אחריו עוד 'אוף' קצר כהתחלה של המשפט 'מה באת כאן להתדיין אתי על דקויות? אתה פסיכולוג אתה, לא?'. אבל מחשבה מרה שהבזיקה במוחי על קרע ה'וווווווו' שינתה במידת מה את חיי. 'אולי בעצם אני מנסה לברוח?', 'אולי המילים החלקלקות שלי שמשוות לדברי אופי של ניתוח פסיכולוגי חוצי רק משמשות כמחבוא עבורי?' ועוד הרבה 'אוליים' מעצבנים ונוקבים כאלה. 'שבתאי אתה נורמלי??? אתה מתבייש ממישהו???!!! ממי?! תאמר על עצמך הכל ושכל העולם יילך לעזאזל!!' הדהדה מחשבה שבשעתו החשבתיה לבוגדנית.

ואז ניסיתי לספר על עצמי, ושוב, מתוך הרגל אמרתי "במצב של אהבה אדם יכול להרגיש תלוי, כאילו הוא נתון כמשחק בידיה של הנאהבת" ושוב הפסיכולוג בקולו המתרפס "שבתאי, תדבר על עצמך בגוף ראשון. לקח לי המון זמן לומר "הרגשתי תלוי בה, היא פשוט שיחקה לי ברגשות". אויש, זה היה איום. איום ונורא.

מאז, מאז הפסקתי לעשות הנחות לעצמי, במידת מה. אבל בכל זאת, את הסיפור הבא, אכתוב בגוף שלישי. כדי שרק מי שבאמת מכיר אותי, יצליח להקביל בין חייה, מצוקותיה, תחושותיה והמיות ליבה של 'דסי' גיבורת סיפורינו לביני.

 ________________

שמי דסי, אני רק בת שמונה עשרה, וכבר מצאתי את אהבת חיי. אני בחורה שונה אומרים עלי שאני פרובוקטיבית. ואני, אני חושבת שאני אחלה בחורה. אסביר לכם.

נולדתי למשפחה עשירה ומכובדת. אבי רופא בהדסה עין כרם ואמי מנהלת משרד לעורכי דין. אני שחייתי בעושר לא כל כך נתפסתי בחיידק הטורף הזה 'כסף' והעדפתי את חיי הפשטות. אהבתי את האנשים הפשוטים, אלה שלא יודעים להשתמש במילים גבוהות, אלה שלא יודעים לעצור בתוכם את הכעס וכשמישהו מרגיז אותם הם פשוט מכסחים אותו, אחר כך, כשהם מבינים מה עוללו הם מבעים התנצלות כואבת. באמת התנצלות, זוהי לא התנצלות למטרות תדמיתיות-קוסמטיות.

'עבד' הפועל הערבי בחנות הירקות היה כזה. עבד היה שרירי וחתיך. בכל שבוע הוא היה מגיע מתנשף לבתינו כשבידיו ארגז מלא בפירות וירקות. אני הייתי מקבלת את פניו מציעה לו כוס שתיה (הוא היה אוהב נורא מיץ תפוזים טבעי) ומלווה אותו לפתח הדלת. עבד לא היה רגיל להתיחסות מכובדת "את יודעת שאת היחידה מתיחסת אלי בכבוד?" הוא אמר. הוא היה כל כך שקוף, כל כך הוקסמתי מהכנות התמימה. "חבל שזה כך" אמרתי "חבל".

"בוא ואגלה לך סוד" אמרתי, "אני רואה אותך בחנות, תמיד יש לך חיוך על הפנים. טוב לך בחיים. אין לך הרבה כסף, ולביתך אתה חוזר בקטנוע מקורטע שגם הוא בכלל לא שייך לך. אבל טוב לך בחיים. לעומתך, אבא ואמא שלי שבכל שני וחמישי מחליפים ריהוט לבית, לא ממש שמחים. אתה יודע כמה זמן לא ראיתי את אבא שלי מחייך? שנים. שנים הוא לא מחייך, תמיד בא הבייתה עייף ומותש אמא שגם היא עצבנית, לפעמים אפילו לא אומרת לו שלום בכניסתו וגם כשהיא כן אומרת הוא בקושי מקשיב. ועכשיו, את האמת 'עבד' אבל תבטיח, רק את האמת. היית רוצה להחליף את אבא שלי?" עבד נשאר כנה, והודה "כן, בהחלט הייתי מחליף אותו, בכיף". לא עבר רגע ואבא נכנס הבייתה מתנשף. בחצי עיין הוא הביט בנו. אחר הביט שוב ונעצר "עבד? עבד מחנות הירקות? מה לך ולה? טוב תהנו!" אמר והסתלק.

נו? אתה עדיין רוצה להיות כזה? עבד השיב שוב את אותה התשובה. "טוב, נתראה בפעם אחרת" אמרתי מאוכזבת.

*   *   *

הרגשתי בודדה. 'איזה מן עולם זה? למה אנשים לא מצליחים להבין שקצוות מוט הזהב מדד הטוב והרע לא מצוינים בספרות של דולרים. לא הכסף הוא העיקר למה אנשים לא מצליחים להבין שאדם משוגע שטוב לו, שווה יותר מאינשטיין כשרע לו. למה?.

'מה בדיוק מסב הנאה, זהו עניין אינדוידואלי. אבל שהנאה היא פיסגת הטוב זה דבר שהיה אמור להיות ברור לכולם. לא?' הרהרתי מתוסכלת.

"הפילוסופיות האלה לא יובילו אותך לשום מקום" אמרה אמי, "את צריכה להתחיל ללמוד משהוא רציני ולעשות משהוא עם עצמך, תפסיקי לחפש לעצמך חיים קלים".

אבא הצטרף אליה "דסי שלי, את סך הכל בת שמונה עשרה, את ילדה, החיים עוד לפנייך, אילו סיסמאות שהעובדות סוציאליות מחדירות לתודעתם של הנכים בעלי מוגבלויות. את לא צריכה תשובה לשום דבר, את יכולה להיות טובה לפי כל קנה מידה.

כעסתי, כעסתי נורא כי בעוד אבי מיחס לי חשיבות ותולה בי תקוות. הוא מזלזל בי וביכולות האינטלקטואליות שלי. הוא חושב שאני מחפשת מחסה מהמאמץ ושאני לא באמת שלימה עם מה שאני אומרת.

'אוקיי' אמרתי, אחשוב על זה.

זה היה מן בוקר סגרירי, הילכתי ברחוב בחוסר מעש. 'בשביל מה לי ללמוד?' שאלתי את עצמי. 'בשביל כסף?' הלוא אני בת יחידה והורי יכולים לכלכל בהונם הרב אותי ואת אחרון נכדי. בשביל מה לי?'

לא מצאתי עניין. את רוב יומי ביליתי בספריות. בלעתי ספרים בכל הנושאים, ביקרתי חברים והסתובבתי במועדונים. חייתי חיים משוגעים. ידעתי שחברי הם לא חברים אמיתיים. הבנות שבהן, רצו בקרבתי בגלל שהיה לי אוטו והייתי מסיעה אותן לאן שרק בא להן. ולבנים נוסף עוד אנטרס. אני בחורה יפה, והם תמיד קיוו ש'יצא להם ממני משהו'. אבל זה לא הפריע לי.

גם אני לא ייחסתי לחברויות האלה חשיבות. לא הרגשתי מנוצלת, כי לא הרגשתי שאני נותנת מעצמי משהו בעל ערך.

"מה את עושה מהבוקר עד הערב?" שאל אותי גבר שבכלל לא הכרתי 'איך שהוא לא יודע להתחיל עם בנות' חשבתי ועניתי. "כלום, רוב היום משועוממת. למה? יש לך משהו להציע לי?" "לא, רק חשבתי שאם כבר יש לך כסף אז למה שלא תתנדבי באחד מהאירגונים הוולנטריים. אולי תרגישי שאת עושה משהו עם עצמך" "מה למשל?" שאלתי. "את יכולה להתנדב ברשות לשיקום האסיר, משקמים אסירים, מדברים אתם, ובכלל". "מאיפה אתה בכלל מכיר אותי?" שאלתי. משום מקום, אני פשוט רואה אותך המון פעמים בספריה העירונית, והמון פעמים בבתי קפה ומעודונים, כל פעם עם חברים אחרים. ותהיתי האם יש לך מסגרת מסודרת או שאת סתם פרח בר כזה" 'פרח בר הא' הרהרתי בממזרות. "אולי תתני לי את מספר הפאלפון שלך ואקשר אותך עם מישהו מהאגודה לשיקום האסיר" שאל האנומימי. "לא! אברר בעצמי". עניתי בכעס עצור.

'הבנים האלה יכולים להיות כל כך יצירתיים לפעמים, איזה רעיונות יש להם כדי להתחיל עם בחורות' הרהרתי.

סבתא שלי מצד אבי, חנה שמה, היא אהבת חיי. "אחרי שאתה עובר הרבה בחיים אתה מקבל פרספקטיבה אחרת. היא אמרה פעם. 'ולמה אני לא צריכה לעבור הרבה בחיים כדי להגיע למסקנותיהם של הזקנים-ואולי עדיין לא הגעתי ואני רק מדמיינת שהגעתי, ואולי הגעתי אך כשאזקין אגיע למסקנות מרחיקות לכת יותר, ואולי בכלל יתברר לי שהצעירים צודקים. אולי.  בנתיים אני חושבת שכשאגיע לזיקנה אשבע די מתעתועי השכל ואפסיק להסתמך עליו ואולי בכלל לא אשתמש בו מעבר לנחוץ-ואולי אפילו לא אזדקק להסבר דברי אלה האחרונים שמיצרים פרדוקס לא רציונלי.

בלילות, אינני מפסיקה לבכות. לא טוב לי. אני חייבת כבר למצוא את אהבת חיי. שיאהב אותי לא בגלל הכסף ולא בגלל המראה. זה קצת קשה להתעלם מהכסף ומהיופי אבל אני עדיין משלה את עצמי שאמצא כזה.

"היי 'עָבּד' איפה היית כל כך הרבה זמן? המון זמן לא היית פה בחנות" שאלתי בפליאה. "ישבתי 'בפנים', הסתבכתי". ענה בעיניים מושפלות.

כבר הרבה זמן שעבד לא הגיע לחנות הירקות, בחודש הראשון לא כל כך שמתי לב לכך. אך לאחריו שאלתי את בעל הבית איפה הוא. בעל הבית לא ממש ענה לי. "עָבּד הלך לקצת זמן, הוא יחזור לעבודה עוד כמה זמן" אמר בעל הבית. ומאז לא התעניינתי בו.

- "את יודעת, בשביל ההשלמת הכנסה התעסקתי קצת עם סמים, ותפסו אותי,           ישבתי חצי שנה בכלא".

- "וואו, נו, איך היה שם?"

- "לא כזה רע כמו שחושבים, היה קצת משעמם, אבל באופן כללי בסדר".

- "וואלה, ספר לי קצת על איך היה, ובכלל במה בדיוק התעסקת שהכניסו אותך לכלא, ובכלל על איך היה שם".

- יש לי שבעה ילדים בבית, ואני מרוויח בקושי ארבעת אלפים שקל בחודש, אשתי לא עובדת והייתי חייב פרנסה. אז הייתי מתעסק קצת עם סמים. לא משהו מיוחד רק 'גראס', את יודעת כולם לוקחים, זה לא סמים זה. ואיזה מנוול קינא בי והלשין עלי. אז ישבתי קצת. החברה בכלא חלקם נחמדים, צריך קצת מרפקים כדי לשרוד שם, אבל אם יש לך את זה זה יכול להיות אחלה. ובכלל, יש מתנדבים ומתנדבות שבאים להעביר לנו את הזמן. סבבה".

- "וואלה".

- "כן שטויות".

- "ועכשיו אחרי שהשתחררת, אתה תמשיך עם הסמים?"

- "בטח שאמשיך, רק אזהר יותר. מי יביא אוכל לילדים? אני חייב לדאוג להם. אין ברירה תביני. זה לא שיש ברירה.

- "ואיך אתה סומך עלי שלא אלשין אותך למשטרה?"

- "אני מכיר אותך, את לא אחת כזאתי שתלשיני, את אחלה בחורה".

- "אז זהו, שכנראה אתה לא ממש מכיר אותי. אני ממש אחלה בן אדם, אבל לא על חשבון ילדים צעירים שאתה עם הסמים שלך מפיל אותם לפח".

- "'דסי' אל תעשי צרות לעצמך, בשביל מה לך להסתבך חמודה.

כשהתעקשתי, פניו האדימו. הצחוק שהיה נסוך תדיר על פניו נעלם והוחלף הפרצוף זועם. "אני לא רוצה להשתמש נגדך באלימות. חבל לך. ואל תתני לי להתנהג לא יפה" הוא אמר בטוב לב מעושה שלא התאים לתדמית שהייתה לו בעיני. אבל לא אני אתן יד להעלמת מידע חשוב כזה מהמשטרה.

כבר כשיצאתי את החנות חייגתי למשטרה, קבעתי לשבת מול חוקר במחלק הסמים. ותיכננתי את תפיסתו של עבד. על פי התיכנון יותקנו מצלמות בחנות שיתעדו רכישת סמים שלי מ'עבד' ויפלילו אותו.

כבר למחורת הושלמו ההכנות הפרוצדורליות. הגעתי לחנות ובחיוך ממזרי משהו אמרתי לעבד "נו מה יש לך למכור" "לאאאאא, אני לילדות טובות כמוך לא מוכר" ענה. "נוווו, אל תהיה כזה, תן משהו". "טוב קחי בלי כסף, חומר טוב". לא התעקשתי. הוא נעלם לחדר פנימי, וחזר כשבידו פיסת עיתון מגולגלת. "נו באמת, אתה עושה ממני צחוק, אני עושה הערב מסיבה לעשרים חברה, זה יספיק? תן, תן הרבה חומר. ואשלם לך. רק שלא תעיז לספר להורים שלי מילה" "'דסי' תדעי לך הפה של 'עבד' סגור עם פלומבה". עבד חזר עם כמות ראויה להתכבד של חומר. ותועד כשהוא לוקח עבורה סכום כסף נכבד. כעבור דקה הגיעו שוטרים ועצרו אותו.

קצת צבט לי הלב שהייתי מוכרחה לעולל לו את מה שעוללתי. ידעתי שלאיומים שלו אין שחר. בעולם התחתון יודעים היטב שעם אמא שלי לא מתעסקים. ובכלל לאבא שלי, הרופא,  לא חסרות זרועות גם שם.

אבא שלי לא אהב את זה שהכנסתי את עצמי לקלחת העבריינית הזו. "מה לך ולו, למה בכלל התעסקת אתו?" הוא שאל בזעם. לא עניתי.

מה שכן, דבריו של עבד שיכנעו אותי. בא לי להכיר אסירים קצת יותר. כשמפקד המשטרה התקשר כדי להודות ולשבח אותי על חלקי במבצע שהביא ללכידתם של עוד כמה סוחרי סמים שהיו בקשר עם 'עבד', שאלתי אותו מה אני צריכה לעשות כדי להתנדב ברשות לשיקום האסיר. "אני אוהבת את האנשים האלה, ובא לי לעזור להם". אמרתי.

"אין בעיה, אני אסדר הכל בשבילך" אמר.

כבר בשבוע שלאחר מכן הוסדר עבורי אישדור כניסה בלתי מוגבל לבית הכלא. הכנתי תוכניות פעילותיות לאסירים. והגעתי לביקור הראשון. הם היו כאלה אומללים. והיה לי קצת קשה לתקשר אתם. החלטתי לוותר.

לפני שעזבתי הציע מי מהשב"ס "אולי את יותר מתאימה למחלק הנוער, אנסה לשבץ אותך שם".

הסכמתי, מה כבר היה לי להפסיד.

אכן נערי הכלא היו פחות מפחידים.

הייתי מגיעה פעמיים בשבוע לבית הכלא ויושבת עם האסירים במשך שעתיים. כבר במפגש הראשון הבנתי שאין צורך בהכנת פעילויות. סתם לבוא ולדבר אתם. הם כל כך צריכים מישהו שישמע אותם. הם כאלה מסכנים.

הייתי מושיבה אותם במעגל בחצר בית הכלא, מתמקמת באמצעו ושומעת מכל אחד את בעיותיו. אפילו הצלחתי להחדיר בהם קצת משמעת.

יעקב, בחור חתיך. היה אסיר בבית הכלא לצעירים. אף פעם הוא לא השתתף בשיחות שלנו. "למה אתה לא מצטרף לשיחות שלנו?" שאלתי. "אתם לא לרמה שלי" הוא ענה בגסות. "עיזבי אותו, הוא מרגיש כזה מלך האסירים, והוא תמיד אומר שאת ילדה חולת צ'ומי" אמר אחד האסירים.

"טוב, זה הפסד שלו" אמרתי לשאר האסירים. אבל לא התכוונתי לוותר.

בשבוע שלאחר מכן ביקשתי מהאחראי עליו שיאמר לו שאני רוצה לפגוש אותו בפגישה אחד על אחד.

אבא שלי, שנורא אהב את הרעיון שאני עושה משהו עם עצמי ולא מתבטלת, החליט לעודד אותי והעניק תרומות נכבדות לבית הכלא וביחוד לרשות לשיקום האסיר. כך שהיחס של מנהלי וסוהרי הכלא אלי היה יחס של כבוד.

"בטח, אדבר אתו, הוא יסכים". אמר הסוהר. "ותסדר לי חדר מכובד שאוכל לשבת איתו בשקט". "אין בעיה מה שתגידי" אמר.

כל השבוע ציפיתי לפגישה עם יעקב, 'אלמד אותו לקח ואעשה ממנו בן אדם מהשחצן הזה' חשבתי.

לפגישה יעקב הגיע מחויך בחיוך ערסוואתי טיפוסי. "כן מה בדיוק מצאת בי ולמה כל חך חשוב היה לך לפגוש אותי" שאל מייד עם כניסתו. אני לא התרשמתי מהביטחון העצמי שהוא הפגין. "סתם, היית נראה לי בחור מעניין, והבנתי שלא יאה לך לדבר אתי יחד עם כל חבריך" "שששששש, אל תגידי 'חברי' אף אחד פה לא חבר שלי. בכלא אין חברים".

"יעקב, אני חושבת שאתה לא ממש מכיר אותי, אני לא מאלה המתנשאות. אני אחלה בחורה. אל תהיה בחור קשה. תן לי צ'אנס" ניסיתי את מזלי. יעקב פרץ את סוגר לבו והחל משמיץ. "מה אתם חושבים שאתם כל הצפונים האלה. הא? חוכמה לגדול בבית עשירים לאבא רופא ולאמא עורכת דין ולהשאר בתלם? נראה אותך לו היית במצב שלי, לאבא ואמא קשיי יום שמוציאים עלייך את כל התיסכולים שלך. נראה אז לאן היית מגיעה. אם לא היית עוסקת בזנות או בלא יודע מה. מה אתם חושבים שאתם? סך הכל בני אדם כמוני שמשום מה נחצבו מראש ההר וזכו לגדול כילדי שמנת עם מודעות ללימודים ולערכי מוסר. זה מעצבן לא?"

האמת, הסכמתי אתו, גם אני, לו הייתי בחורה מתנשאת. הייתי ראשית כל מרגישה מעל אלו המתנשאים שמחשיבים את עצמם ליותר. רק שבאופן כזה לא תהיה לי סיבה אמיתית להיתנשא…

"יעקב, אתה לא מכיר אותי. אתה רואה שאני לא בחורה רגילה, כל הבנות בגיל שלי עכשיו באמצע צבא. הולכות בתלם כמו עיוורות. ואני, השתמטתי. למה נראה לך? כי אני לא ממש מתאימה לחיים בעולם הזה! נראה לך שאני מרגישה מעליך? אני מדברת בקול מתנשא?".

התחלתי לספר לו על קשיים אישיים שלי כדי ליצור איזה שהוא חוט מקשר ומרקם של אמינות.

"אני בחורה מתוסכלת, לא מוצאת את עצמי. אני מוצאת שפה משותפת רק עם ה'נון קונפורמיסטים', אלה מהכלא. שמשהו אצלם השתבש מתי שהוא. למה אתה חושב שאני כאן? מישהו משלם לי על זה? אני בכלל נראית לך אחת שצריכה כסף? אתה לא יודע עד כמה נקשרתי נפשית לאסירים שאני נמצאת אתם בקשר. פשוט כל היום אני חושבת רק עליהם. אני ממש אוהבת אותם.

"המדינה הזו פשוט זבל של מדינה, לקחו אותי, הייתי פרח של בחור, ושמו אותי בכלא בגלל סידרת גניבות. אני שואל אותך עכשיו. איך את רוצה שלא אגנוב? בבית שלי אין מה לאכול הילדים בבית בוכים שאין להם כסף, אז הייתי לוקח קצת פה וקצת שם. מה גנבתי מה? רק אוכל!! לקחתי פעם מותרות? מה הם רוצים ממני??? אני יכול לראות את אמא שלי בוכה ולא לעשות בשבילה כלום?

לא יכולתי לעמוד במצוקתו. השתדלתי לא, אבל לא הצלחתי. דמעות החלו מציפות את עיני. בכיתי ובכיתי.

"את כל כך נשמה, אמר, למה את בוכה. שטויות. עזבי. אל תקחי את החיים כל כך קשה. עברתי את זה ואעבור את זה. כולה נשאר לי פה עוד חודש. ואני עף מפה".

"עוד חודש אני אמצא עבורך עבודה!" פסקתי.

נפרדתי מיעקב בחיבוק אוהב. הפעם שנינו המתנו בקוצר רוח לשבוע הבא כדי לפגוש האחד את השני. במהלך השבוע לא הפסקתי לחשוב עליו וביחוד על דבריו. כשהגעתי ביום ראשון כדי לפגוש את שאר האסירים ביקשתי שיקראו לו. "יעקב, אני חייבת שתאמר לי מה הכתובת של ההורים שלך אמצא אותם ואנסה לדאוג להם במקומך בינתיים" יעקב אמר והסתלק "טוב כמו שקבענו, יום חמישי" אמרתי. הוא הנהן והמשיך.

את שאר האסירים שהתמרמרו על היחס המועודף שאני מעניקה ליעקב הרגעתי באומרי "אתם יודעים הוא בחור מיוחד שצריך טיפול אישי. עוד מעט הוא יוכל להשתלב עם כולם בשיחות" ידעתי שהם לא יצליחו להתאפק ויאמרו לו. לכן לפני שהלכתי ביקשתי שוב שיקראו לו. "יעקב הייתי חייבת להרגיע את שאר החברה על היחס המועודף שיש לך ואמרתי להם שאתה זקוק לטיפול מיוחד, זה היה סתם כדי שהם לא יקנאו. אוקיי?" "כן, כבר הספיקו לומר לי, והבנתי את זה לבדי. אין לך מה לדאוג".

מייד למחורת נסעתי לבית הוריו בבאר שבע ונחרדתי. בית מוזנח מלא ילדים. המון בגדים וליכלוכים על הריצפה. "שלום, שמי 'דסי', ידידה טובה של יעקב. באתי לביקור". "מה קרה? ממתי יש ליעקב שלי חברות צפוניות?" שאלה האם בעברית עילגת.

'אני חייבת להיפטר מהסגנון הילדותי-מסגיר הזה של קולי', חשבתי. "טוב, אפשר להיכנס?" שאלתי. "בבקשה תפאדלי, בטח להיכנס, על העיניים שלי חברה של יעקב, את כמו הבת שלי". אמרה. "אבל אני בדיוק צריכה ללכת, אז אם את רוצה, את יכולה להישאר עם הקטנים" "אין בעיה, אשאר."

האמא הלכה, וחיש עברתי בין הזאטוטים ושאלתי לשמותיהם. "בואו נעשה סדר בבית אחר כך אקנה לכל אחד מכם את הארטיק הכי טעים בסופר" הילדים התלהבו ושיתפו פעולה. בתוך שעתיים אספנו את כל הבגדים המלוכלכים מהריצפה, את אחד הילדים שלחתי לקנות אבקת כביסה והעמדתי מכונה. עדי, הילדה הגדולה בת 11, השטלתה יפה מאוד על הכיור והבריקה את הכלים.

המקרר היה ריק לחלוטין. לא היה ספר טלפונים בבית, אז התקשרתי ל144- להשיג את הטלפון של הסופר הקרוב. התקשרתי והזמנתי משלוח של פירות, ירקות, קופסאות שימורים שתיה קלה, אוכל בסיסי כמו אורז ופאסטה, שמן, סוכר, מלח, קצת תבלינים וכמה ממתקים לילדים.

השליח הגיע שילמתי לו. העמסנו את הארונות ויצאנו לקנות ארטיקים. "עדי, את תשמרי שהסדר יישמר, ואתם תעזרו לה, נכון? בשבוע הבא אבוא שוב לביקור, טוב?"

השכבתי את הילדים לישון. סיפרתי להם סיפור על ילד רע שהיה מלכלך את הבית ואחר כך נהיה גיבן וצולע, ומאז הוא מספר לכל הילדים את סיפורו ולא עוזב אותם עד שהם מבטיחים לו להיות ילדים טובים ולשמור על הסדר. נשקתי ללחיי כל הילדים, אמרתי שלום. ונסעתי לביתי.

הרגשתי נורא טוב.

כבר דמיינתי את אמו נכנסת הבייתה, רואה את הסדר וקורנת מאושר. פותחת את המקרר ולוגמת לרוויה מהשתיה הקרה ומברכת אותי.

כשהגעתי ביום חמישי לבית הכלא כדי לפגוש את יעקב, הוא קרן מאושר. "תודה, את לא יודעת איך שימחת את הילדים, הם פשוט מתים עלייך ומחכים בקוצר רוח לבואך שוב". אמר יעקב. חיבקתי אותו חזק, נשקתי ללחיו והתישבתי למולו.

- "נו, איך עבר עלין השבוע?"

- "בגעגועים אלייך".

חשבתי על ההתפתחות המפתיעה. מבחור מסוגר ונוקשה פתאום הוא מפגין רגשות בפתיחות שתחילה חשבתי כלל לא אופינית לו.

- "מה אתה אומרת? גם אני התגעגעתי אליך נורא. יש לך סך הכל שלושה שבועות. עוד מעט אתה עף מכאן". אמר בנימה מעודדת.

- "נכון, אבל אני לא יודע מה מחכה לי בחוץ, זה לא כזה פשוט לעזוב ככה. אני כאן כבר שנה. התרגלתי לחיים של תלות. זה בעייה. את תשארי לצדי גם כשאשתחרר?,

- "בטח שאשאר לצידך, וכבר הבטחתי לך שאמצא לך עבודה. זה לא בעייה. אתה תהיה אחלה בן אדם. ואתה כבר אחלה בן אדם. אתה בחור מתוק. אתה חמוד. אני אוהבת אותך".

יעקב הסמיק מבושה והודה לי בחצי פה. "ואאו אני אוהב אותך כל כך, דברים קורים אצלי כל כך מהר. רק לפני שבוע הגעת לכאן וכבר אני אוהב אותך". אמר מתרגש.

ידעתי שאסור, חתמתי על זה בתחילת עבודתי בבית הכלא, אבל לא יכולתי להתאפק. קמתי אליו, אחזתי בידיו הרמתי גם אותו מהכיסא. הבטתי עמוק בעיניו. ליטפתי את שערות ראשו ונעצרתי. פחדתי שיעיפו אותי משערי בית הכלא. "טוב, נעשה את זה פעם אחרת, כשלא תהיה בין כותלי הכלא, אמרתי. אבל יעקב לא וויתר. הוא אחז בי קירב את פיו לפי והמתין לאישור ממני. האישור בדמות נשיקה חסרת מעצורים לא בושש מלבוא. הוא היה כל כך חמוד. אך לא הסכמתי להיסחף. ועצרתי את זה בזמן, ליתר דיוק קצת אחרי אבל לא ממש.

הגרשתי קצת לא בנוח. ידעתי שלא ממש יתכן שיהיה לנו קשר רציני ושמאוד יכול להיות שאני עושה עם יעקב עוול בכך שאני משלה אותו, אבל זה לא ממש היה בשליטתי. לא יכולתי, טוב הלב שלו שקישט את חוסר האונים שלו ויצר ממנו קדוש מעונה ומיוחד שבה את לבי.

אני היא זו שאספה אותו בהכלא ביום השחרור, אלי הבייתה הוא נסע עוד קודם שהלך לראות את משפחתו.

בערב הסעתי אותו לבית הוריו, לפני שיצא מרכבי שאלתי אותו "אתה אוהב אותי?" הוא מצמץ בעינייו בחוסר נוחות השעין את ידו על גג הרכב והשיב בשאלה "נו מה נראה לך?" שלא! עניתי, מה זה אתה ממצמץ כשאני שואלת אותך שאלה כזו זה לא ברור? זה לא ברור שאתה אוהב אותי? ולמה אתה עונה בשאלה ולא אומר מייד 'בטח'.

יעקב קרב אלי ליטף את שערי, הביט עמוק בעיני ושתק. אחר דקה, השפיל את עינו ארצה ואמר "בודאי שאני אוהב אותך, ובוודאי שבוודאי שאני אוהב אותך. מיצמצתי והשתהתי בתשובתי בדיוק מאותה סיבה שאת שאלת את השאלה על אף שהתשובה היא וודאית. את שאלת לא כי לא ידעת את התשובה, לא, את יודעת טוב מאוד כמה אני אוהב אותך. רק שגם את וגם אני יודעים שמה שהתכוונת לשאול זה, האם אני מתכוון לעשות משהו עם האהבה שלי. כבר בהיותי בכלא ידעתי שאני הולך ליפול אתך כשאהיה בחוץ. מצידי לחיות אתך את כל חיי, אבל את נפלת לבור עמוק מדי, יש לי המון חברים שלא ממש יתאימו לך ולצורת החיים שלך. את, עם כל החוכמה שלך עדיין צעירה קטנה וילדה טובה. את לא תצליחי לשרוד אצלי.

אני חושב, שעם כל הכאב שכרוך בכך, אנחנו צריכים להציב גבולות מה מותר ומה אסור לנו ביחד. מאוד אשמח עם הקשר שלנו יפרח אבל לא בכיוון של קשר זוגי, אני לא מוכן לזה, אני לא מוכן לזה רק בשבילך. את לא יודעת מהי שכונת עוני ומהו רוע אמיתי. את, גם בגלל שאת מוכשרת וגם בגלל שאת חברה שלי, תצליחי להשתלב כאן בחיי השכונה, ולכי תדעי איפה תמצאי את עצמך יותר מאוחר. הוא סיים לדבר, השעין את ראשו על כתפי, אחז בידי, הרים שוב את ראשו והביט בי, הוא המתין שאומר משהו, שאקח את המושכות, שאחליט לבד, אולי שאאלץ אותו להסכים שאהיה אתי על אף. ואני הייתי מבולבלת כולי. בכלל לא רציתי לדבר אתו על הקשר, העדפתי לדבר על דברים אחרים. ידעתי שאם לא נדבר על הקשר הוא לפחות ישאר כפי שהוא היום.

נכנסנו שניתו לביתו, השולחן היה ערוך לסעודה חגיגית, אמו התנפלה עליו כל אחיו קפצו עלי. ואני - לא ממש יודעת למה. פתאום פרצתי בבכי. אמו שיחררה אותו מחיבוקה וניגשה אלי. "מה קרה נשמה?" שאלה, היא הייתה כל כנה ואמיתית. אבל היא לא עינינה אותי. רציתי חיבוק ממישהו אחר, אני בעצמי לא ידעתי ממי. הרגשתי חלשה. הצלחתי עוד לשמוע את אחד מחבריו של יעקב שואל אותו, 'מאיפה הבאת את הנמושה הזו תראה איך היא בוכה כמו ילדה, יעקב לא אמר לו כלום, ולא הגן על כבודי ואני שכל כך רציתי לענות לו, לא מצאתי מלים מתאימות רק הסתכלתי עליו, והוא אמר 'איזה סתלבט'.

ידעתי שאני לא ממש אצליח להשתלב בתוך החיים הכל כך עממים האלה, קצת הערצתי את יעקב על יכולתו לשרוד במקום כזה. הוא היה מוכשר, הוא בכלל לא התאים לכאן. אבל אני לא. עם כל זה שאני נורא מזדההעם צורת החיים הזו, ואני אפילו אוהבת אותה קצת, אינני יכולה לחיות בה. אבא שלו, שלא הוריד ממני את העיניים קצת הלחיץ אותי, ואחיו הקטנים שכל שמחו וכבר קיוו שהולכת להיות להם אמא חדשה קצת הכבידו עלי.

משום מה זה היה כל כך ברור שאני היא זו שאמורה לגור אצלו, בביתו או בסמיכות לו. ולא הוא אצלי, אפילו שלי היה חדר גדול. "אין לי כוח לריב עם ההורים שלי" הוא אמר. והבנתי אותו, הוריו הם אנשים קשים.

בתוך ההמולה החגיגית קראתי ליעקב והודעתי לו שאני הולכת לישון בביתי "נחשוב על זה בלילה ומחר נדבר" אמרתי.

בלילה החלטתי שזהו, גמרתי עם יעקב. את כשהתעוררתי התגעגעתי אליו שוב, התקשרתי אליו והודעתי שאני מסכימה להכנס לכל הצרה הזו רק בשבילו.

סיפרתי להורי שלא כל כך התענינו במי ומה זה. "תעשי חיים-רק אל תשכחי שיש לך בית עם אבא ואמא אוהבים" אמר לי אבא, לפני שהלכתי.

כשהגעתי הביתו של יעקב, הם, הוא והוריו, היו שקועים בשיחה אודותי. אביו אמר שאני ממש לא מתאימה לו "היא נשמה טובה, אבל היא לא מספיק למדה על החיים" אמר ואמו הייתה בעד. רק יעקב היה זה שאמר שזה בכלל לא עניין לדיון כמה אנחנו מתאימים, מה שברור הוא שאנחנו אוהבים אחד את השני ולא יכולים אחד בלי השני. "אם ככה ברוכה הבאה" אמר אביו, "אבל כמו שאני מכיר אותה בסוף היא תיקח אותך רחוק מאיתנו".

"את רוצה לקחת ממני את הבן שלי" שאל אותי אביו מייד כשנכנסתי. יעקב קם להגן עלי, ואני נחלצתי לבדי ואמרתי "למה אתה חושב ככה, אנחנו נגור כאן קרוב, נשכור דירה יחד ונעבוד" "אין לי בעיה רק שתדעי שאני לא אוהב שבנים ובנות גרים סתם כך ביחד, אני רוצה שתתחתנו" הוסיף האב בארסיות מעצבנת. אני הבלגתי כי ידעתי שלא אצליח לשכנע אותו.

יצאתי עם יעקב החוצה והבהרתי לו, "אני לא הולכת להיות בת בית אצלך בבית. אני לא אוהבת את ההורים שלך". "תתבישי לך, אלו ההורים שלי, תקבלי אותם איך שהם", אמר.

קצת התעצבנתי מחוסר הרגישות שלו, אך סלחתי לו, פחדתי להוביל לריב ולפיצוץ. לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו.

בערב שבת הלכנו אני והוא לבית הוריו לסעודת שבת. הכנתי את עצמי נפשית לפגישה שידעתי מראש שהיא הולכת להיות טעונה. "הנה הוא בא עם הזונה שלו", אמר האב בכניסתינו "תראי איך היא מתלבשת כמו זונה, ממש זונה". אמר לאשתו. "טוב תשתוק קצת" היא אמרה לו. הוא שתק עשה קידוש ושוב חזר להתעסק בלבוש שלי. ושוב שתק. ופתאום חטף כריזה, "עופי מכאן תתלבשי ותבואי" אמר לי, הוא ידע שהוא עושה מעשה מבייש שעלול לקומם עליו את משפחתו לכן גייס את כל כוחו וצעק בעצבים "באת מתל-אביב לעשות לי פה בושות, את רוצה שככה החברים שלי יראו אותך מסתובבת עם הבן שלי?"

לא יכולתי להבליג, כעסתי נורא. רק ליטופי האהבה של יעקב הרגיעו אותי. "נשמה בואי נלך להחליף בגדים, בואי" הוא אמר. "אין בואי, היא הולכת לבד אתה נשאר כאן" פסק האב "אני לא רוצה שיראו אותך מסתובב אתה ככה. "לך לעזאזל-סתום ת'פה ואל תגיד לי מה לעשות" אמר יעקב לאביו שעמד קפוא על מקומו ויצא ללותני. "אל תקחי אותו קשה הוא סתם מפגר שחוטף כריזות" אמר לי יעקב בדרכינו הבייתה.

לא רציתי להחליף בגדים ולבוא אתו, יעקב אמר לי "בשביל בגדים את עכשיו מפוצצת הכל, יאלה אל תהיי קטנונית" ידעתי שזה לא רק בגלל הבגדים, הוא פשוט פגע בי. אבל בכל זאת הבלגתי. נורא רציתי את יעקב והייתי מוכנה לנסות לתת לזה צ'אנס.

כשהגעתי לבית הוריו לבושה בקפדנות 'כיאה' אביו של יעקב ביקש ממני סליחה על שפגע בי. "אני יודע שאת לא אשמה זה החינוך שנותנים לך בתל-אביב, תביני אותי, אני לא רוצה פדיחות למשפחה" אמר.

"זוזו תבין משהו אחד", אמרתי לאביו שלך משה, "ששששש" קטע אותי יעקב, לאבא שלי את לא קוראת זוזו, את קוראת לו אבא. צחקתי בלבי והמשכתי "אני באה מתרבות קצת שונה ויקח לי זמן להתאקלם כאן וללמוד את הרגישויות תן לי כמה ימי חסד"

בערב כשהגעתי לביתינו השכור שהיה סמוך לבית הרויו צלצל אלי לטלפון הנייד חבר ילדות ששאל מה שלומי 'הכל טוב' אמרתי, הוא הזמין את עצמו לקפוץ אלי לבאר שבע ואני שמחתי. יעקב יצא עם חברים לבלות, ואני הלכתי, מבלי ידיעתו לראות עם חברי סרט בבית הקולנוע.

לחברי ספרתי את תלאות הימים האחרונים, והוא מבלי להסס הציע לי לעזוב את יעקב כמה שיותר מהר. כמובן שלא ממש התחשבתי בדעתו. אהבתי את יעקב.

כשחזרנו לביתינו יעקב היה שם עצבני. "שלום יעקב תכיר זה יאיר, חבר ילדות שלי הלכתי אתו לסרט". אמרתי בחביבות. אבל יעקב היה עצבני "מה זה שאת הולכת כך בלי להודיע עם גברים אחרים מאיפה אני יודע מה עשיתם יחד. קצת נפגעתי, הוא דיבר ממש כמו בן אדם פרימיטיבי התפוח לא נפל רחוק מהעץ. חיוכו המלגלג של יאיר לשמע דבריו התמוהים של יעקב דקר אותי באכזריות. "יאיר הוא אומר את זה בצחוק" ניסיתי להציל את המצב. "יאיר היה בחור גברתן ואמר בלי פחד, "הוא לא אמר את זה בצחוק הוא פנאטי ומיושן, תעזבי אותו אבל מייד. אמרתי לך שאת לא מתאימה לו. "יופי יופי, הלכת איתו לסרט וכל הסרט ריכלתם עלי, שתלכו לעזאזל" אמר יעקב בכעס. הריב כמו התנהל בין יעקב ליאיר ואני איך שהוא נותרתי מחוץ לתמונה. "תשתוק י'ערס' אני לא מבין איך בכלל היא מסתכלת עליך, תראה איך אתה מדבר, ילא נורמלי" ואז הוא הביט בי ושאל "על זה את אומרת מוכשר? חתיכת סתום בעל שכל חלוד". יעקב התעצבן, אחז בכתיפו של יאיר ודחף אותו בזילזול. יאיר שהיה חזק ממנו לא נגע בו. "תעיף את הידים שלך ממני לפני שאני מטפל בך" אמר לו יאיר בנונשלנטיות. "טוב, תעיפי את החבר הזה שלך מפה" אמר לי יעקב. "לא אעיף, אתה תקבל את החברים שלי, את כולם, כפי שהם. בדיוק כמו שאתה דורש ממני לקבל את ההורים שלך". יעקב הסמיק מזעם ואמר, טוב אז "תעופי איתו יחד" אני קצת בהלם אמרתי "יש לך זיכרון חלש, שכחת מי משלם את שכר הדירה? אתה? מאיזה כסף בדיוק? אולי תעוף אתה מפה".

יעקב הסתלק מבויש, לפני שיצא רציתי לקרוא לו שוב. לא יכולתי לראות אותו כך בבושתו, אבל רציתי ממנו קצת מנוחה.

יאיר, שהיה כמו אחי, עמד נפעם. "איך היית מסוגלת לחיות עם בן אדם כזה קרוב לחודש" הוא שאל, "קשה, אבל כשמאוד רוצים חיים, תתפלא אבל אני עדיין לא סגורה על זה שאני רוצה לעזוב אותו. אולי בכל זאת אחזור אליו. אחנך אותו או שאסתגל לחיים אתו. יהיה טוב, אל תדאג".

"הוא מנצל אותך, הוא סוחט אותך רגשית, הוא מאמלל אותך, תראי איך את נסרכת אחריו כמו שבויה, הוא סתם בן אדם אומלל. אני מבין שאת מוקסמת מהיחודיות שלו כאדם. הוא איש כנה ואמיתי ובלי משחקים אבל הוא מכוער בנפש. הוא פרימיטיבי בכל רמ"ח אבריו, הוא לא מתאים לך" אמר יאיר.

לא כל כך היה לי מה לענות. ואל עניתי.

עכשיו אני יושבת עם עצמי, אחרי שיאיר פנה לתל-אביב, ואובדת עיצות. מה בדיוק אני אמורה לעשות? איך להסתדר? בכל זאת עם כל הרוע, הרי הוא הגבר היחיד שהייתי מסוגלת לחיות אתו. לפני שפגשתי אותו היה לי רע, ובמהלך החברות שלנו היו לי רגעים מאוד יפים, נכון שהיו לחצים, אבל בין לבין להם מאוד נהנתי.

הטלפון בידי, במחי לחיצה אני יכולה להחזיר את יעקב לכאן, ושוב לדשדש אתו בין כיף לצער. אני מחייגת את המספר ומנתקת. לא ממש סגורה על עצמי.

אני מבטיחה שכשאחליט אכתוב על זה בנפרד.