כבר מלא זמן לא באמת כתבתי,
והנה זה בא..
בתקופה האחרונה אני מרגישה שהיתבגרתי, אני לא עושה שטיות ולא אימפולסיבית כל כך
אני לא יכולה ממש לשים את האצבע על זה אבל אני מריגשה שינוי, בגישה, בתחושה, בחשיבה, ב, הכל בעצם.
אהבה בנתיים אין.
למדתי להגיד "לא" כשצריך.
אני יותר מודעת לעצמי ולאנשים סביבי, למרות זאת,
אני מרגישה כאילו ישנם מספר גורמים בחיים שלי שמעקבים את התפתחות שלי, ואת הגילוי העצמי שלי,
לא שאני באמת יכולה לעשות משהו בנידון, למרות שאני יודעת בדיוק מה הגורמים.
אני חושבת שזה סוג של מכשול מכוון, שנועד, ונמצא פה כדי שאני אדע ואלמד איך להיתמודד איתו.
למדתי גם שממש קשה לי להיתומדד עם כישלון,
להיות מודעת לעובדה שלא משנה מה אני יעשה או מה אני עושה אני לא יכולה לקבל את זה, זה פעם ראשונה שאני מבינה את המצב הזה.
אני לא מדברת על בנים , עם זה כבר למדתי להיסתדר, איכשהו, אני מדברת על לימודים, לדעת שלא משנה מה אני עושה אני מקבלת ציון שלילי,
בכיתי ליפני כמה ימים כי הודתי בזה בקול רם, "אני לא יכולה ללמוד את זה, אני מנסה, אב קשה לי" זה ממש לא נחמד, אני מרגישה מטומטמת.
לאחרונה גם הבנתי שממש היתרחקתי ממלא חברות שלי, ממלא חברים, ובכללי ממלא אנשים,ותאמת הפער כל כך גדול, לא נראה לי שאפשר לתקן אותו.
זה כואב, אבל זו המציאות.
אני מודעת גם יותר לעצמי ואני עברתי שינוי די רציני בשבועות האחרונים, יותר[הרבה יותר] טיפוח עצמי ופינוקים אישיים שכאלה.
אנשים שלא ראו אותי חודשים ראו אותי ופשוט היו בשוק ולא ידעו איך לעקל את זה, וזה מוזר, שעד היום יש לי חברים שלא מבינים שאני כל הזמן משתנה.
שלשום יצא לי לבכות[כן בו הו אבל בזמן האחרון אני בוכה יותר מידי כי אני מבינה יותר מידי] כי הבנתי דבר אחד, שלא משנה כמה אני התעלם ממנו, הוא יהיה פה
ולא משנה מה אני יעשה וכמה סטוצים שאני יחפש, עדין, אין לי אהבה, ואין לי חבר, ועכשיו חורף, ואין לי עם מי להיתכרבל במיטה.
וזה קשה, וזה רע, וזו לא התקופה הכי ארוכה לי בלי חבר או משהו, אבל זו התקופה הכי מורגשת.
לפעמים אני חושבת שאולי אני פינוקי שכזה, שהחיים שלו כל כך ,"יפים" שאני מתבכיינת על זה שאני לא מצליחה בלשון,או שאין לי חבר איזה חצי שנה,
אבל תאמת, ממש לא אכפת לי, אלא החיים שלי, וזה הבלוג שלי, ואני אתבכיין פה על מה שאני רוצה!
טוב, אני חושבת שזה מספיק להפעם,
ביי נקבות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
