עוד 9 ימים
אני לא מאמינה איך הזמן טס מהר. מה-11 בדצמבר אני אהיה חיילת בצה"ל.
שאלוהים יעזור לי כמה שזה מלחיץ.
כולם אומרים יהיה בסדר. באמת יהיה בסדר?
הגיוס נראה לי כמו סוף החיים כפי שאני מכירה אותם.
אין סלסה לחודשים הקרובים.
אין לישון בבית במיטה.
אין אמא בקרבת מקום.
יש מפקדים, יש מקלחות משותפות, יש מיטות מזעזעות, יש מדים.
אני רוצה להתגייס, אני באמת רוצה, אבל למה זה צריך להיות כל כך מפחיד?
אז נכון זה חוויה
ונכון זה מעצב את האופי
אבל למה אני צריכה לעצב את האופי שלי? יש לי אופי די טוב הייתי אומרת,
בשביל מה אני צריכה שמישהו בגילי יעזור לי לעצב את האופי שלי?
ואחרי הצבא מה?
אוניברסיטה
חיים עצמאיים.
ומה אם אני לא אצליח?
ומה אם יהיו לי חרא של חיים?
ומה אם אני אשאר לבד?
אני יודעת שאני חושבת יותר מידי קדימה, אבל כזו אני, אני לא יכולה לדעת שכלום לא מתוכנן, ושמחר יכול לקרות משו שישנה לי את החיים לתמיד. ואולי זה יהיה רע?
ואולי זה יהיה טוב? למה להיות פסימית?
כנראה כי כל העולם מסביבי כזה.
אני לא רוצה להתגייס.
כאילו, אני כן, אבל אני לא. אתם מבינים? אתם הקוראים המעטים אם בכלל שקיימים פה.
ועכשיו לבד לי, את המסיבת גיוס שלי אני אחגוג עם 3 חברים ומועדון מלא בזרים.
וגם כן, אתה, אומר שיכול להיות משו, אומר שאתה רוצה, ואחר כך מתעלם? מה אתה חושב שאתה עושה? זה שתלך עם בנות אחרות לא יעזור לך להיות איתי.
אז נכון שההפרש גילאים נוראי, ונכון שזה לא יכול להיות, אבל מינימום יחס יכול להיות נחמד, או לפחות תן לי לדעת. אבל אתה גבר למה אני מצפה?
זה אומר עכשיו שאני לא אלך לסלסה ארבעה ימים בשבוע,
דבר כל כך משמעותי בחיים שלי מפסיק בגלל הצבא.
כמה השתנתי מאז שהתחלתי לרקוד, כולם אומרים את זה.
אפילו החברים שלי מהסלסה אומרים את זה.
"נפתחת" כן בטח.
"את זורמת יותר" עלק.
אבל כיף לי שם. אפילו שרוב האנשים גדולים ממני בהרבה, כיף לי שם.
ואולי הצבא יחליט שהוא לאצריך אותי?
אני אוכל להמשיך לעבוד, ללמוד, להמשיך לרקוד.
אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי בארומה.
כמה שהיהלי עצוב. כל המשמרת הייתי על סף דמעות.
כל פעם שמישהו מדבר איתי על הצבא אני על סף דמעות. כאילו שהרגו לי את הכלב.
כולה צבא. אז מה.
אז למה אני כל כך מפחדת?
ואתה גם כן, מה קרה החברה לא נותנת אז אתה פונה לבנות אחרות?
החברה בצבא כל הזמן אז אתה מנסה בנות אחרות?
עד שסוף סוף אתה זוכר איך קוראים לי בכלל,
עד שסוף סוף אתה לא יכול להעביר ערב בלי לרקוד אותי [בתנאי שהחברה לא שם כמובן].
עד שסוף סוף הגענו למצב שרציתי
זה מפסיק, לא יכולת להתעשת לפני?
לא יכולת להבין את זה לפני?
אני צריכה לצרוח לך את זה בפנים?
אני רוצה אותך. טוב? אבל זה לא יעזור לי.
הרי אתה רק אומר שאני יפה.
רק אומר שאני מתוקה.
אתה רק אומר.
כולך דיבורים.
ואין לי למי לספר.
ואין לי למי לשפוך את הלב.
אחת בלונדון.
השנייה לא יודעת מה איתה.
והשלישית יודעת כבר הכל.
ואמא שלי? באמת היא תחטיף לי כאפה ברגע שהיא תדע מה הגיל שלך. או של השני. הגזמתי קצת, הלכתי יותר מידי קדימה.
אז מפחיד לי.
ורע לי.
ועצוב לי.
ואני לא רוצה להתגייס.
ומצד שני אני מחכה לזה כבר.
אז למה בעצם אני בוכה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
