אני תמיד עושה את זה,

אני עכשיו ממש לא נרדמת.

אמצע הלילה!

אני שואלת אותי שאלה.

שאלה שאני צריכה לשאול אותו.

נהייתי פחדנית, זה עלוב.

הרי פעם רק חיפשתי את זה.

את האמת, רק את האמת.

עכשיו לשאול מישהו שאלה מטופשת מרגיש לי שברון לב.

אני לא יודעת, אני מנחשת.

הניחוש שובר לי את הלב, מה יש לי?

למה אני מדירה שינה מעצמי.

מדמיינת שפרצו לי לדירה.

שאני לא יכולה להתמודד.

שהוא איבד עניין, זה בסדר זה קורה.

אבל למה לא אומרים לי?

לא מגיע לי לדעת?

למה זה מחרפן אותי בכלל?

אני לא רוצה להתמודד עם מחר.

אני לא רוצה לגלות שאני בצד,

זה כואב לי מידי ולא בא לי להיות שולית.

מה ביקשתי? שיגידו לי?

עדיף שיכאב עכשיו ולא אחר כך.

אני אתגבר, לא שברור לי עם יש לי על מה.

אני לא מקאנה כי אין לי על מה.

אני כועסת כי אני מרגישה מרומה.

אני כזאת מעצבנת.