נכתב ב-2004
מסתכלים על השעון הזמן ממשיך לרוץ כבר שש שנים עברו.
שוב הכאב על זה שעזבת מוקדם מידי מפתיע אותי בעוצמתו, שוב הכל חוזר לאחור, כל שנה הכאב שם מחדש מפתיע אותנו בעוצמתו, שוב הכל חוזר לאחור, כל שנה הכאב שם מחדש כאילו כלום לא קרה, כאילו השנים לא עברו, כאילו לא התבגרנו או השתנינו כלל, כאילו בזמן קפא ואנחנו נשארנו שם מסביב לקברך כאובים על מותך.
אבל באיזה שהיא מידה זה מכון, הנה אנחנו שוב כאן כולם כאובים על מותך מתגעגעים וזוכרים, לא שוכחים. יודעים וזוכרים את אשר הנחלת לנו במשך השנים לכל אחד ואחד מאיתנו, את אהבה שנתת לנו ואת האושר שהבאת לנו, מוקירים לך שנתת לנו את החיים לכולנו על כך שהבאת לעולם את רוני, בוקי, יהודים ואבא.
ואז אנחנו פותחים את העיניים ומגלים שהזמן המשיך לרוץ ולא קפא, ואנחנו ממשכים כל אחד לדרכו לעשות את שלו, כל אחד לעתידו.
ואני עוצרת ומגלה שהדברים משתנים, החלומות מתנפצים וחוזרת למציאות.
כל כך הרבה פעמים קיוויתי לקום בבוקר ולראותך שם מולי מחייכת א חיוך מלא האהבה שרק את יודעת לתת, חיוך כל כך תמים שנותן המון המון אהבה ללב.
מצטערת כל פעם מחדש על כך שהייתי כל כך קטנה שעזבת, ושאני ואת בילינו כל כך מעט זמן אחת עם השנייה. שלא הספקתי לגלות את כל עולמך ולשמוע על עברך. לדעת כמה סבלת או אילו דברים קטנים היו עושים לך טוב וגורמים לך לחייך.
אבל אני נשארתי רק עם הסיפורים ותמונות, קלטת וידיאו אחת והזיכרונות. שורה של שושנים פורחים ואחד נבול ומת...
משום מה ללא כל סיבה, אצלי בלב הכאב על מותך עוד טרי למרות כל השנים, השנים הארוכות שעברו, אהבה נשארה חזקה והגעגועים מציפים ברגעים הכי קשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
