כינוי:
בת: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
10 שנים כבר...10 שנים..שלא הבנתי הרבה..לא מהחיים שלי..לא מהפוליטיקה..לא מהרצח הזה. יש פה איזה פספוס..הייתי כולה בת 3..כמעט 4 כשזה קרה..בכלל הייתי אז בהולנד. מה כבר יכולתי להבין? כמו..עם סבא שלי..היית בת 9 כשהוא נפטר. ועכשיו אני רק מבינה עד כמה הוא חסר לי, כל יום יותר ויותר... עכשיו אני מרגישה עד כמה לא יכולתי באמת להכיר אותו, לדעת מי הוא, ולא רק לשמוע את זה מסיפורים של ההורים שלי ושל האחיות הגדולות שלי. אני רוצה להכיר אותו בעצמי! זה מרגיש משו..פשוט פספוס......
אני מפספסת הרבה דברים, שרק אחרי שהם נעלמים אני מבינה את הערך שלהם, ואז מצטערת על שלא ידעתי להעריך את זה מספיק.
למה? למה אנשים לומדים להעריך את החיים ואת כל הדברים רק אחרי שהם עומדים לאבד את זה,או אפילו כבר איבדו את זה!..צריך להעריך את החיים, לא לבזבז דקה ממנה. טוב כמה שטויות אפשר לכתוב? אני יודעת שזה נכון, אבל לפני שאני יכולה להגיד את זה למישו..אני צריכה ליישם את זה בעצמי! אני עם כל הדיכאונות שלי, חושבת על כל מיני, לא יכולה תמיד "להנות מהרגע" אלא חושבת על מה שהיה, מה שיהיה.
טוב שלא תחשבו משו לא נכון- אני לא בדיכאון או משו..פשוט..סתם באלי לכתוב את זה ^.^
כתבתי משו [כן..עוד משו..]..הפעם סיפור קצר..היה לי פתאום כזה נושא על מה לכתוב-והמילים יצאו מעצמן מהעט. אבל פתאום נגמר. אז..אני אכתוב פה עד איפה שהגעתי...תגיבו ותגידו מה אתם חושבים..פליז, זה חשוב לי..!
<>
מסתכלת למעלה, בעיניים דומעות, בתקווה שהכל יהיה טוב. נשכבת על המיטה, מסתכלת על התקרה וחושבת על מה שקרה. כל השבוע הזה עבר לי בראש בטיל. איך הוא אמר לי עד כמה שהוא אוהב אותי, נישק אותי באהבה, עזר לי. נישק מישהי אחרת, זרק אותי, סיפר סיפורים על סמים, החטיף לי כפאה. ניסה לבקש סליחה ואני החטפתי לו כאפה.
עם צלצול הטלפון חזרתי למציאות, הפסקתי לחשוב עליו ועניתי. "הלו?" אמרתי, בניסיון להסתיר את הבכי. "היי ממי!" ישר מזהה את הקול של כריס-החברה הכי טובה שלי. "היי.." אני עונה לה בקול חלש, כבר לא מסתירה את הבכי. "קרה משהו?" היא שואלת בקול דואג. "לא...למה?" התממתי. "לא משנה" היא ענתה בייאוש. "טוב התקשרתי כדי להגיד לך משהו,אב לשכחתי" הוסיפה וצחקה.
"אה" עניתי. "טוב אז נדבר כבר.ביי" אמרתי לה, עדיין בקול החלש הזה. "ביי מאמי, תרגישי טוב!". ושוב נותרתי לבד בחדר, בלי יכולת להרים את עצמי ולעשות משהו.
פתאום הטלפון שוב מצלצל, ומעיר אותי שוב מחלומותיי ומחשבותיי. שוב, ניסיתי לענות באותה צורה כמו קודם. "הלו?" "היי כפרה מה קורה?". אה, זה אור, אין לי כוח אליו. "אור מה אתה רוצה? תעזוב אותי. ביי" וניתקתי לפני שיכל להגיב. מספיק כבר יריב הבוגדן הזה, לא צריך גם עוד את אור, שיציק לי בקשר לעבר, ובקשר ליריב.
פתאום קלטתי עד כמה אני בעצם תקועה, לבדי, בעולם הזה. קברתי את ראשי בכריות ונתתי לדמעות לזלוג בכמויות. לאחר כמה דקות, שמעתי מוזיקה עליזה מהשכנים. הרמתי את ראשי, והבנתי שאני צריכה להמשיך בחיים, להפסיק לחשוב על היריב הזה. זה קשה, אבל לאט לאט יצליח!
מרימה את עצמי ונסחבת למקלחת. פותחת את המים, ונשטפת בזרם
<>
וזהוו..עד פה הגעתי .. אמצע המשפט :\..אבל לא חשוב..בטוח יהיה לי המשך מתישו! אני מקווה..
**באלי לישון...לישון..מאה שנה! שכל הרוע בעולם יעבור..יהיו רק אנשים טובים ועוזרים, נחמדים. לא רעים, לא בוגדים.
כבר התעייפתי מכל השנאה,אלימות,חוסר אהבה הזה פה. אז אולי אם אני אשן זה יעבור, ולא יהיה עייפה יותר? לא נראה לי...
המצב נהיה יותר ויותר גרוע, בטוח עוד 100 שנה יהיו הרבהה יותר גרוע מעכשיו. אז אולי עדיף לחיות כבר במאה הקודמת? ...כשעוד היו נימוסים, אהבה אמיתית, בלי יותר מדי צביעות, בלי אלימות......**
קיים דבר כזה?...?
אזז..אממ..זהו לבנתיים ^-^..נראה לי :P..חח
שולטיםם :P..חח
ביושש לוב יו! ואל תשכחו להגיב ;) ^-^
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
