אני לא אומרת שרע לי, בכלל לא. למדתי להסתכל בעיקר על הדברים הטובים, ולהתעלם מהדברים שקצת פחות טובים. יותר נכון, פשוט להיות אדישה.
אני מתייחסת להכל בציניות. הכל מצחיק אותי באיזשהו אופן שאין לי מושג איך הוא הגיע, אבל מצד שני, הכל צובט לי בלב. הכל נכנס לשם, נתקע, ולא יוצא.
אולי זה מה שעוצר לי את הנשימה כ"כ הרבה פעמים. ולא עצירת נשימה מתוך תדהמת יופי, אלא עצירת נשימה ולאחר מכן נשימה עמוקה, כדי למנוע מהדמעות לצאת.
אני בוכה כ"כ הרבה בזמן האחרון, בעצם מאז אותה שיחה איתם, אחרי שהוא הלך. אולי בגלל זה אני לא רוצה או לא מסוגלת לראות אותו שוב. בגלל ההרגשה הזו אחרי שהלך, ובזמן שהיה בעצם.
אני לא סובלת מגע. אנשים מנסים לגעת בי, לאו דווקה בצורה מינית, אלא כל נגיעה חברותית. אני נרתעת, מעיפה אותם ממני בכל צורה אפשרית-רק שלא יגעו בי. יש עדיין אנשים מסוימים שאני רוצה מהם חיבוק, אבל אז גם כן חיבוק קצר ולא מחייב שכזה.
הורסת כל דבר שיש לי. את רוב האנשים שאני סיננתי, כבר הפסקתי לסנן, אבל אני עדיין לא כ"כ נחמדה אל אנשים. אני יותר מדי פוגעת באנשים עם דברים שאני אומרת, סתם פרה.
כבר לא אכפת לי מהרבה דברים. החדר שלי מבולגן מתמיד (בעיקר בגלל כל הניירות שאני זורקת לכל עבר לאחר שאני מסיימת להשתמש בהן). הגוף שלי לא הכי מדהים ברגע זה, אבל שוב, לא הכי אכפת לי. אני גם לא דורשת מאמא שלי לקבוע תור לרופא לבדוק מה יש לי.
אנשים, אתם יודעים מי אתם, אני מצטערת. מצטערת על הכל.
מצטערת על הבן אדם שהפכתי להיות, בן אדם אגואיסט ולא מתחשב.
מצטערת שאני זקוקה לכם בצורה שכזו ועל ידי כך פוגעת בכם.
מצטערת שגרמתם לי להבטיח לכם דברים למרות חוסר רצון עז לקיים אותם, ובלי שום כוונה לקיים אותם.
מצטערת, כל כך.
מצטערת על החפירה=/
מקווה שיום אחד, כשהכל יהיה שוב טוב, אני אחזור להיות מי שאני הייתי פעם, ותוכלו לסלוח לי.
ולמקרה שתהיתם (אוח, על מי אני עובדת? מי כבר קורא כאן?..), הרוב מהפוסט הקודם כבר לא הכי רלוונטי.
אני מרגישה כבר יותר טוב, אבל יש לפעמים שאני מרגישה פחות טוב, ויש לי מחשבות קיצוניות.
אני מפסיקה, לבנתיים. באמת.
אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
