Something else.

אחד הימים האחרונים שהיינו שם, יום שישי בערב. כולם עמדו בכניסה, כי כמובן כולם חייבים להגיע לפני הזמן.

עומדים וסתם מדברים. פתאום אני מרגישה את הצורך להיות רגע לבד, לא הרבה, רק 5 דקות.

נכנסת לחדר "צדדי" שראיתי. זה חדר צדדי? אולם ענק. די חשוך. ריק מאנשים. (שם תוכננה ארוחת הערב, הכל היה מאורגן - רק האנשים עוד לא נכנסו) ואיפשהו בצד עומד לו פסנתר, פתוח.

התיישבתי על כסא הפסנתר, הבטתי לרגע סביבי. הסתובבתי אל הפסנתר וסתם ככה התחלתי לנגן שיר מהסרט "Amelie".

שמעתי צעדים מאחוריי, הייתה לי הרגשה שזה הוא אך לא הסתובבתי לבדוק.

הרגשתי מישהו מתיישב מאחורי, רגל בצדי האחת, והרגל השנייה בצדי השנייה. הפסקתי לנגן, הסתובבתי וראיתי אותו יושב שם. התנצלתי על הנגינה הגרועה שלי, הוא חיבק אותי קרוב אליו "זה מדהים", ונשק על שפתיי. הסתובבתי חזרה והתחלתי לנגן את השיר המקסים שלמדתי רק כשבוע לפני שהגעתי, "Colors of the wind". לאחר שסיימתי לנגן את מה שזכרתי, כי לא היה לי שם את דפי התווים, הסתובבתי אליו ופשוט התחבקנו. חיבוק שנמשך כמה דקות, וקיוויתי שיימשך לנצח.

"בבקשה תמצא דרך שאני אוכל להשאר" לחשתי, הוא הסתכל בעיניי ולחש חזרה "הלוואי והייתי יכול. הלוואי והיית יכולה להשאר."

הנשיקה שבאה אח"כ הייתה עם מעט שמחה, שיש לנו אחד את השני, מהולה בהרבה עצב. הכרנו רק שבועיים, וכבר הייתי צריכה לעזוב.

האורות נדלקו, אנשים נכנסו ולא שמו לב אלינו. אנחנו עצמנו קמנו, ומצאנו לנו מקום ישיבה, כמובן אחד ליד השניה.

הזכרון כואב. פחות מהעזיבה עצמה, אבל זה כואב.

אני מתגעגעת אליו, אליהם, אל המקום המדהים הזה כ"כ.

Written this morning

     I´m sitting on my bed, with the bear you gave me

   and I cry.

     Dont know how I got tears left, dont know how I could stop

   I cry.

     And when you will come into my room and ask me what´s wrong

   I´ll tell you ``Nothing``.

     Coz if you will be here, when you will be here with me,

   honestly, everyting will be perfectly fine.

שירן יושבת על מיטתה, בוהה במראה בזמן שדמעה נוזלת מעיניה. נזכרת בכל מה שעבר עליה בשבוע האחרון, הוא שניגש אליה, נישק אותה ואמר לה שהוא אוהב אותה, פתאום נמצא עם מישהי אחרת, זורק אותה, מאשים אותה, מנסה להביא כאפה...

נזכרת בהכל ובוכה. איך שהיא התקשרה לחברתה הטובה, היא הגיעה, איך שהוא גם הגיע לבקש סליחה וחטף כאפה..

יוצאת לרחוב כדי להרגע ובדרך פוגשת את ניר, כמובן שהוא חייב לדעת מה קרה-למה עיניה אדומות. רואה שהיא לא מצליחה להוציא מילה מהפה ופשוט מחבק אותה. פתאום היא רואה את אור ובורחת, ניר רץ אחריה אבל לא הספיק להזהיר אותה מפני אותה משאית, שלקח את שירן למקום טוב יותר.

כתבתי את זה בשיעור הפקה.. היינו צריכים לכתוב סיפור קצר בשביל סטוריבורד (סיפור בתמונות.). לדעתי יצא די גרוע-מה אתם אומרים? -תגיבו בבקשה-

הייתי ביום שני בסרט "מישהו לרוץ איתו". אין לי ממש מה להגיד על זה (אני פשוט לא מצליחה לרכז את המחשבות שלי לכתיבה).. קודם כל זה ספר מדהים.. וגם אח"כ כשראיתי את הסרט- פשוט מדהים...

בכיתי קצת..

ואחרי הסרט הייתה לי הרגשה שהרבה זמן לא היה לי. הרגשה לא כ"כ ברורה, אבל כזו שיש לי רק בדברים מיוחדים, אחרי סרט/ספר ממש טוב שמשפיע או השפיע עליי בצורה כלשהי...

מקווה שזה לטובה..:)

היום היו אודישנים במגמת תקשורת י"א..הלכתי לזה.. הלך די נחמד אני חושבת.. אולי גם מזה ייצא משהו טוב:)

זהו להיום.

אוהבת3>

חמוטל

נמ..מוקדש לו.. לא יודעת אם הוא קורא פה, גם לא מעניין אותי..העיקר שלא יגיב פה, בבלוג..

מתגעגעת לחיבוק שלך, למילים היפות, למבט הממיס עד אבדן הכרה... רוצה לעצום את עיניים ולהרגיש את ידיך עוטפות אותי, להרגיש את שפתיך ליד אזני, לוחשות לי...

זה היה פעם.. ולא יהיה שוב לעולם. בגללי.

בגלל החשיבה העקומה שלי, המבט הכועס, המילים הרעות, המשחקים..

אני מצטערת. אני זקוקה לך, כ"כ זקוקה לך, למילותיך, לחיבוק, למגע ידיך החסונות אך עדינות..

אני רוצה אותך כ"כ, עכשיו, פה, איתי.. שתהיה לידי, תצחיק אותי, תחבק אותי, תנגב לי את הדעמות, תנשק אותי, כמו פעם...

פאק מה עובר עליי? כל הזכרונות הטובים חוזרים פתאום, הכל... I Need You

דקלה הגיע הלילה לארץ=] יאיייי :]

האפי חודש [מרץ.. מה אני סתומה?] מאי=] תנצלו אותו, זה החודש שלפני ה-20 ימים שלפני החופש הגדול!

אוהבת