קראתי היום בלוג של חברה שלי. חברה רזה (באמת רזה-אני מכירה אותה..) ושם היא כתבה שהיא חושבת שהיא שמנה.. רציתי לכתוב לה בתגובות "מה את מפגרת? תראי את עצמך! את ממש רזה!" כשפתאום קלטתי- אולי גם אני ככה?
כשכל העולם אומר לי שאני צריכה להפסיק לרזות, שאני יפה כמו שאני, שאני רזה, נראת טוב.. ואני ממשיכה עם הקטע שאני כן צריכה להמשיך לרזות, שאני מכוערת, שמנה, נראת זוועה... אבל אולי זו רק אני?
אני שלא רואה את עצמי- אלא רואה את הפגמים שבי (גם כאלה שאולי אין לי?)..
אני לא רוצה לגמור כמו כל האנורקסיות..אני רוצה לעבור חלק מהתהליך של ההרזיה ואז להספיק, אבל כבר מזמן הבנתי שאם אני מוותרת למלחמה הפנימית שלי ואני אפול-אין דרך יציאה..אין יציאה בעצמי "זהו עכשיו אני מספיק רזה אפשר להפסיק"..
אפילו אם אראה עצמי כמספיק רזה אני לא אוכל להפסיק-אני כבר יודעת, ורוב הסיכויים שאמצא במקומות הכי מוזרים בגוף שלי שיש לי עוד שומן... זה באמת שווה את זה?
כן
או שבעצם לא
אין לי מושג..זה המלחמה הפנימית שלי.. הקטע שאני יודעת את התוצאות ואת הדברים שזה עושה לי לגוף..
פשוט תעשי ספורט במקום לזבל על השטויות האלה טיפשה.
אני חייבת להפסיק עם לחשוב על זה-יש עוד דברים בעולם.. די :)
אתמול היה לי מבחן במתמטיקה..כ"כ פחדתי מזה.. כמה ימים לפני הייתי בלחץ-לא הצלחתי לשבת וללמוד פשוט..
ניגשתי למבחן וקיבלתי את הטופס. למה זה נראה כ"כ מפחיד?!
הסתכלתי על תרגיל, לאט לאט הדברים התחילו להיות ברורים.. פתרתי תרגיל אחד, ועוד תרגיל. והגעתי לתרגיל האחרון (שלקח לי שעה מתוך השעתיים)-הסתכלתי, הסתכלתי.. כבר התייאשתי לגמרי עד שפתאום הגיע אליי הפתרון -איזה אושר-.. אני חושבת שעברתי אותו בהצלחה :) עוד שבועיים בערך נקבל את הציונים.. נקווה לטוב.
עוד חצי שעה אני יוצאת-ריקודים סלוניים. אני כ"כ אוהבת את זה. שעה וחצי של לא לחשוב על כלום מבחוץ, רק איך אני צריכה להזיז את הידיים ואת הרגליים, לאן להסתכל. אבל זה לא הדאגות כמו היום-יום.
זה משחרר
אני אוהבת לרקוד:) (וכנ"ל בעצם משחק... משחרר-משחרר גם מהמחשבות הרעות ונותן לי נחת וכיף לכמה זמן)
לא יודעת מה עובר עליי, לא מצליחה להעביר את הרגשות שלי בצורה טובה-ואני רוצה. צריכה
אני מקווה שזו רק תקופה ושזה יעבור ויחזור אליי כושר הכתיבה..
אוהבת :)
-חמוטל-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
