אחד הימים האחרונים שהיינו שם, יום שישי בערב. כולם עמדו בכניסה, כי כמובן כולם חייבים להגיע לפני הזמן.
עומדים וסתם מדברים. פתאום אני מרגישה את הצורך להיות רגע לבד, לא הרבה, רק 5 דקות.
נכנסת לחדר "צדדי" שראיתי. זה חדר צדדי? אולם ענק. די חשוך. ריק מאנשים. (שם תוכננה ארוחת הערב, הכל היה מאורגן - רק האנשים עוד לא נכנסו) ואיפשהו בצד עומד לו פסנתר, פתוח.
התיישבתי על כסא הפסנתר, הבטתי לרגע סביבי. הסתובבתי אל הפסנתר וסתם ככה התחלתי לנגן שיר מהסרט "Amelie".
שמעתי צעדים מאחוריי, הייתה לי הרגשה שזה הוא אך לא הסתובבתי לבדוק.
הרגשתי מישהו מתיישב מאחורי, רגל בצדי האחת, והרגל השנייה בצדי השנייה. הפסקתי לנגן, הסתובבתי וראיתי אותו יושב שם. התנצלתי על הנגינה הגרועה שלי, הוא חיבק אותי קרוב אליו "זה מדהים", ונשק על שפתיי. הסתובבתי חזרה והתחלתי לנגן את השיר המקסים שלמדתי רק כשבוע לפני שהגעתי, "Colors of the wind". לאחר שסיימתי לנגן את מה שזכרתי, כי לא היה לי שם את דפי התווים, הסתובבתי אליו ופשוט התחבקנו. חיבוק שנמשך כמה דקות, וקיוויתי שיימשך לנצח.
"בבקשה תמצא דרך שאני אוכל להשאר" לחשתי, הוא הסתכל בעיניי ולחש חזרה "הלוואי והייתי יכול. הלוואי והיית יכולה להשאר."
הנשיקה שבאה אח"כ הייתה עם מעט שמחה, שיש לנו אחד את השני, מהולה בהרבה עצב. הכרנו רק שבועיים, וכבר הייתי צריכה לעזוב.
האורות נדלקו, אנשים נכנסו ולא שמו לב אלינו. אנחנו עצמנו קמנו, ומצאנו לנו מקום ישיבה, כמובן אחד ליד השניה.
הזכרון כואב. פחות מהעזיבה עצמה, אבל זה כואב.
אני מתגעגעת אליו, אליהם, אל המקום המדהים הזה כ"כ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
