תמיד, לא משנה מה, אני אחזור לזה.
זה מעין מעגל סגור - מקבלת את עצמי בערך, מתעבת את עצמי ורוצה לרזות, מגיעה למסקנה שאני די בסדר, חוזרת לרצון לרזון האהוב... זה לא נגמר.
כבר כמה זמן שאני בדרך להתגבר גם על המכשול הזה, עם כמה מעידות קטנות בדרך אבל בד"כ אני קמה, מעצמי, וממשיכה בדרכי. אבל אני מרגישה את הנפילה באה בקרוב, ואני יודעת שהיא תבוא.
שוב באות כל המחשבות המטרידות, אולי כי פשוט סוף סוף יש לי שוב זמן.
ואני באמת אוכלת, ומשכנעת את כל העולם ואת עצמי שהכל בסדר.
ועליתי חצי קילו, וכמעט שלא אכפת לי. אני מצליחה לשכנע את כולם, וכמעט גם את עצמי שזה באמת בסדר, ולא נורא, ועוד מעט אני אחזור טיפה לדיאטה ואני ארד שוב את הקילו וחצי האלה וזהו. אבל אני רוצה מעבר, הרבה מעבר.. אני מדחיקה את זה כל הזמן, וכל פעם זה עולה מעט - בא ומפריע לי, ואני שוב מדחיקה.
בתוכי עדיין יש את הזאת שצועקת וצורחת ומשתוללת על כך שאני כבר לא במשטר הדיקטטורי כמו פעם (שזה גם לא משהו רציני, בעיקר בגלל אלו ששמים יותר מדי לב. אבל בכל זאת - קילו בשבוע, זה היה נחמד.), ומציקה לי שאני שמנה, וגם מחזירה את השומנים אליי. אני פשוט מרגישה את זה ורואה את זה.
אני רוצה את זה. אני רוצה לרזות ואני אוהבת לרזות - ואני רוצה את הרזון. (אובססיה קלה לרזון ולעצמות בולטות)
רק רוצה ללכת לי בדרכי, בלי שאיש יפריע לי.
הלוואי ואני אצליח.
הלוואי ואני אהיה.
אני באמת אצליח, אני מאמינה.
(דאמיט, אני שוב לא מצליחה להתבטא בצורה טובה.)
וויהי, סוף סוף פרקתי משהו כאן - בלי לחפור על זה קודם לחצי עולם.
קלריצ'ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
